מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 1- פאנפיק.

אני נושף בעדינות על אחת מעדשות משקפיי, אדים רבים מתקבצים עליה ומכסים אותה.
אני מושיט את ידי אל השולחן שלפניי, לוקח ממחטת בד לבנה ומנקה את העדשה, רגע לאחר מכן אני עושה את אותו הדבר עם העדשה השניה.
אני מביט במראה שבחדרי, שיערי הכהה משוח בג'ל ומסודר בקפידה, בגדיי הכחולים ישרים ומשקפיי מונחות על אפי, מהן מביטות עיניי הירוקות והסקרניות.
אף פעם לא באמת הייתי צריך את המשקפיים האלה, אני רואה מצוין.
אך כאן, בפלג אוריינות, כל מי שמרכיב משקפיים נחשב לעוד יותר גאון.
"אלכס, רד למטה. הארוחה מוכנה!" אני שומע את אימי קוראת לי.
אני יוצא מהחדר ויורד לקומה הראשונה, פונה לפינת האוכל הקטנה ומתיישב בכסאי.
אבי מחזיק עיתון בידו אחת, כוס קפה בידו השנייה ומבטו שקוע בכתבה שיצאה על פלג הקרבה עצמית.
אמי מניחה מולי כוס תה ופרוסת לחם קלוי עם ריבה וחמאה עליה, "תודה" אני אומר ומחייך אליה. היא מחייכת אלי ומתיישבת ליד אבי.
"היום זה יום המבחן, אלכס" היא אומרת ולוגמת מכוס התה שלה.
"אכן כן" אני עונה ונוגס בלחם, לועס באיטיות ובולע.
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה" אומר אבי ומצטרף לשיחה, העיתון מונח על השולחן וכוס הקפה שלו ריקה.
"אני יודע" אני עונה לו ולוגם מכוס התה שלי.
"אתה צריך להשתמש בחוכמה אלכס, המבחן האמתי שלך יהיה מחר בטקס הבחירה" אומר אבא וגוחן קדימה, מביט בי בעיניו החומות הכהות.
אני מוצא במבטו איום, אי שקט אך הבנה.
"איך אתם הרגשתם בטקס הבחירה? ובמבחן?" אני שואל ומסתכל למקום אחר.
"אני פחדתי כל כך" עונה אימי בחיוך, מוזגת לאבי עוד קפה.
"את ערקת נכון? מאיזה פלג?" אני שואל אותה ומביט בה בסקרנות, היא מניחה את קומקום הקפה בחזרה על השולחן.
"זה לא חשוב מה שהיה בעבר, אלא מה שיש בהווה ומה שיהיה בעתיד" עונה אבי.
"אני יודע" אני אומר ומביט בצלחתי, אני לוקח את פרוסת הלחם הקלוי וממשיך לאכול.
"תביא את הדברים שלך, אני אסיע אותך לבית הספר" אומר אבי לאחר שסיימתי לאכול ועזרתי לאמא לפנות את הכלים.
אני עולה בחזרה לחדרי, לוקח את התיק שלי ויורד למטה בחזרה.
"הנה, קח" אומרת לי אמא ומושיטה לי שקית קטנה עם שני כריכים בה.
"תודה" אני משיב והולך ביחד עם אבא לכיוון הדלת.
"חכה רגע, אלכס" אומרת אמי, אני מסתובב אליה והיא מקיפה אותי בזרועותיה.
החיבוק שלה מעורר בי חרטה מסוימת, על כך שאני חושב על לערוק מפלג אוריינות.
"בהצלחה במבחן" היא אומרת ונושקת על לחי, לאחר מכן פוסעת צעד אל עבר אבי ונושקת גם לו על לחיו.
"יום טוב" היא אומרת לשנינו.
אבי פותח את הדלת ואנו יוצאים מהבית בצעדים מהירים ושקטים.
כאשר הגענו למכונית, אבי הלך בשתיקה אל עבר דלת הנהג. אני פתחתי את הדלת שמולי והתיישבתי במושב. אבי התיישב לידי.
הוא החל לנהוג ואני הבטתי החלון בשתיקה, מהרהר לעצמי.
אף פעם לא אהבתי את פלג אוריינות, אני מוצא כאן רק אנשים מתנשאים שחושבים שהם הנעלים מכל.
אני לא כזה, בכלל לא.
חכם אני יודע שאני, אך אין בכוונתי להשתחצן בכך.

אבי האט את המכונית בפתח בית הספר. "יום טוב אלכס" הוא אומר בזמן שיצאתי מהמכונית, "יום טוב אבא" אני משיב וסוגר את דלת המכונית. כעבור רגע קצר הוא כבר נמצא רחוק ממני.
אבי הוא אחד המנהיגים של פלג אוריינות. הוא עומד לצד ג'נין מתיוס, מנהיגת הפלג.
אמי היא מדענית מצליחה, היא ידועה בשל הצלחתה בפיתוח סרום האמת בשביל פלג כנות.
ואני, אלכס, רק בנם הפשוט.
אף פעם לא הופעתי עם תגלית מרעישה בפי, כפי שאמי עושה.
או אף פעם לא חשפתי את כישוריי במנהיגות ובאמירת עובדות גאוניות, כפי שאבי עושה.
לא שלא שיכולתי, פשוט לא רציתי.
"אלכס, היי בוקר טוב!" אני שומע קול מתקרב מאחורי, אני מסתובב ומוצא את חברי הטוב ג'פרי.
"בוקר טוב ג'פרי" אני משיב ומביט בו.
"היום זה יום המבחן, אתה מתרגש?" שאל אותי והתחלנו ללכת אל עבר הבניין.
"אני לא יודע" אני עונה ומסתכל עליו בחצי חיוך.
לפתע אני שומע רעש מחריש אוזניים מתקרב, אני וג'פרי מסתובבים לכיוון שממנו הרעש בא ואנו רואים את הרכבת האפורה נוסעת במהירות על הפסים.
הרכבת של פלג אומץ לב.
הדלתות לפתע נפתחו, מבלי שהרכבת עצרה והמון נערים ונערות מפלג אומץ לב עומדים בפתח, חיוכים מטורפים על פניהם, ומחכים לזמן טוב לקפוץ מהרכבת.
תמיד הערצתי את פלג אומץ לב, אני מוצא בהם דברים מדהימים שלא יכולתי למצוא בפלגים האחרים.
אני מוצא בהם סוג מקסים של התפרעות, חירות מספקת וחוסר פחד.
כזה אני רוצה להיות, פרוע, חופשי, וחסר פחד.