מעברים וברזים – פרק 1
גיל 8:
'תנסי שוב, חמודה שלי' שמעתי את הקול העדין בראשי, אך הוא נשמע מרוחק. 'תסתקלי על הברז ותתרכזי. אני יודעת שזה קשה, אבל את חייבת לנסות. ילדים אחרים כבר מסוגלים בגיל הזה.' הקול הדהד בראשי.
הבטתי קדימה. העולם היה מרוח בגלים מתושתשים, אילו מרחו את שדה הראייה. הברז שמולי טיפטף. 'תתרכזי'. קופפתי את ראשי פנימה ולב שלי אכל אותי מבפנים. המתח היה נוראי. לבסוף גרמתי לי לעסות את זה וקופפתי עד הסוף את הראש. פתאום עצרתי, כשני ס"מ מהברז, 'אני לא מסוגלת!' חשבתי. רציתי לפתוח עיניים אבל אימי קלטה את כוונותיי. 'שלא תעזי!' הקול החלוש נשמע תקיף, 'את צריכה לרצות את זה, סגונית! כל ציפור אפה מהקן!'
נשמתי עמוק והמשכתי לקופף את הראש הרגשתי אותי נשעבת, אך אף אחד אינו מסוגל לראות זאת, גם לא אני, מכיוון שברגע שמתקופפים אור מסנוור בוקע מכל מקום ואתה מחוייב למצמץ (לא בעולם המוחשי.י). עד שזה קורה, התהליך נגמר.
פתחתי עיניים בעולם המוחשי.י (זאת אומרת: העולם המוחשי יותר).
"הצלחתי, אמא, הצלחתי!" צעקתי מאושר וקפצתי במקום. אימי באה אלי וחיבקה אותי, שיערה הסגול אפרפר מדיף ריח ניפלא של אדמה רטובה (הבושם הזה להיט!)
"אבל מהרי חזרה לעולם המוחשי ותבתלי את קיומך שם!" דחקה בי אימי, "את לא רוצה שמשהו יקרה לך בעולם המוחשי כשהגוף שלך שם חסר נשמע, נכון?"
מיהרתי לעצום עיניים. הרגשתי את העולם מסתובב והקולות של בייתי מתרחקים. פתעום ראיתי לאן העברתי את עצמי, הייתי בשוק המוחשי.י! כל כך חבל שאני צריחה לעזוב אותו עכשיו!
'למחוק, מחיקה, לא גוף ולא נשמה!' חשבתי ומבלי לפתוח עיניים הייתי שוב בבית.
גיל 12:
'ונעבור לכתב שלנו: בני ע…' אימי החלישה את הרדיו.
"אי אפשר לאכול ככה ארוחה משפחתית!" היא התלוננה.
"אבל רציתי לשמוע את זה!" מחה אבי והגביר שוב.
ישבנו לאכול ארוחת בוקר בשדה, כולנו: אני, אחי הגדול מאור והוריי שהתבקחו כתמיד, אף שאני יודעת שהם עדיין אוהבים זה את זה.
השמיים זרחו באדום בהיר, כמעט ורוד ורוח קייצית העיפה את שיערי הסגול לכל עבר.
"סיגי!" מאור קרה לי כך מעז שהיינו ילדים קטנים, "תעבירי את המלח!"
'מבזק חדשות מרעיש!' נשמע הרדיו פתאום, קוטע קטע מוזיקלי. 'זקוקים לכמה שיותר תושבים צעירים למחנה הצבאי כדי לטפל בכמה עניינים בעולם המוחשי.י! ואל תשכחו את המבצע המטורף בשופרסל א…' הפעם אבי כיבה את הרדיו. עינייו נדדו לעברי. כנראה חשש ששמעתי את החדשות והם יעלו לי מחשבות מסוכנות. זה לא היה רחוק מהמציאות.
"אמא," פניתי אליה, "אני חייבת ללכת!"
"מתוקה שלי, סגונית…" אימי פתחה ואמרה, "את יודעת שהתחלת לעשות מעברים בגיל מאוחר. את עדיין חוששת לפני שאת נכנסת לברז! את לא שולטת ברצון שלך ואסור לי לסכן אותך!"
"אני התאמנתי יותר קשה מכל אחד אחר-"
"כי קשה לך יותר מכל אחד אחר. את פחות טובה מאחרים בזה" אמר אבי וזכה למבט נוזף מאימי.
"מתוקונת, את לא מספיק טובה בזה!" מחתה אימי.
כעס עז הציף אותי. "אתם לא סומכים עליי?! איך אתם יכולים?"
"סיגי…" מאור בא ונגע בקטפי שנייה לפני שגופי צנח על הקרקע הקשה ועייני נעצמו.
הברז הלבן ניצב מולי וכמוון שכרגיל היססתי. אך הכעס והרצון להוכיח את עצמי גברו על הפחד.
התקופפתי קדימה…
תגובות (2)
לא, אני לא מרשה לך להתחיל סיפור חדש עכשיו את שומעת?!
לא, אני כבר אוהבת מידי את איווי ואסטר ואלקין\אלקנור וג'ייז (היא מגניבה *~*.) וארון בשביל שתתחילי סיפור חדש.
אני לא מרשה
טוב טוב…
איזה עצבנית! :)