מסע בחלל- פרק 1 (משחק כתיבה)

"כבר הרבה שנים שהראסיליונים, גזע חייזרי מרושע, איימו על השמדת כדור הארץ, במטרה להשתלט על כל הגלקסיה, ולכן חבורת בני אדם בנו ביחד את "אקסודוס". חללית ענקית בגודלה של לונדון, שייעודה הוא להכיל בתקווה את כל תושבי לונדון, אם הראסיליונים יצליחו להשמיד את העולם. הוריי לא האמינו בראסיליונים. הוריי תמיד היו נוהגים לומר לי שהראסיליונים הם סתם סיפור, אבל לי היה קשה שלא להאמין. היי, אני ג'וני, אני בן 12. אני די גבוה, בעל עיניים חומות, והוריי תמיד נהגו לקרוא לי סביון, בגלל השער הבלונדיני שלי.
מתי שהראסיליונים הפתיעו במתקפה, בונה החללי, בנג'מין סודוס, קרא לכל תושבי לונדון להיכנס לחללית, שלמזלם הראסיליונים לא שמו לב בכלל אליה כיוון שהייתה מוחבאת.
גזע החייזרים המרושע ניסה להשמיד את החללית כשהתחילה לצאת מהאטמוספירה, אבל סודוס חשב על זה, ולכן בנה לאקסודוס הגנת פלדה, שחסמה את יריות נשקם של החייזרים. למעשה, הם לא מילאו משימתם. מטרתם הייתה להשמיד את כדור הארץ עם כל יצור קטן שנמצא עליו, ועכשיו 10 מיליון איש ברחו.
אני גר בקומה השנייה חדר 4295718, לבד. מאז שסודוס קרא לכולם להיכנס לחללית, אני איבדתי את ההורים שלי. הם נמצאים איפושהו באחד החדרים" אמרתי לחבר טוב שפגשתי בקפיטריה.
ישבנו על שולחן קטן לשניים, מושב אחד מול השני. אני אכלתי משולש פיצה קר, ומיץ ענבים בטעם חמוץ מדי, ודן (החבר), אכל צ'יפס גדול ושתה מיץ תפוחים מקולקל.
"כן, גם אני איבדתי את ההורים שלי" אמר דן כששתה שלוק ממיץ התפוחים וירק אותו חזרה על השולחן "הם אמרו לי לפני שנכנסנו לחללית שניפגש בחלל 004, אבל אף פעם לא מצאתי כזה מקום" אמר
"כן, מבאס…" מלמלתי ונגסתי ממשולש הפיצה וירקתי אותו על השולחן "הו, הלוואי שהיה כאן אוכל נורמלי. זה ממש לא אכיל!" כשלפתע קלטתי בזווית עיניי ילד קטן שמכיס מכנסיו הציץ שקיק, די מלא.
"תראה איך אני משיג כסף בשביל אוכל לשנינו לשבוע" אמרתי והלכתי בשקט לכיוון הילד ושלפתי במהירות את השקיק מכיסו, אבל לרוע מזלי הילד שם לב, הסתובב וצרח:
"גנב! תתפסו אותו!". פניו של הילד התגלו כפנים של שטן, וכשהתחלתי לרוץ במורד הקומות, הוא גם התגלה כרצן טוב ומהיר, וכמעט תפס אותי. למזלי במהירות הגעתי לחדרי, נכנסתי לתוכו ונעלתי את הדלת.
"פיו" נאנחתי אנחת הקלה כשעמדתי לפתוח את השקיק כשפתאום שמתי לב שהשקיק כבר לא נמצא בידי. במהירות פתחתי את הדלת וראיתי את הילד בורח עם השקיק בידו "לעזאזל" אמרתי כשלפתע נשמע קול שיצא מהרמקול ברחבי החללית:
"החללית עומדת להיכנס אל תוך מסלול מלא בגושי אבנים, לכן החללית תעשה הרבה פניות חדות" אמר בנג'מין, הנהג של החללית "אנחנו בדרך לכוכב דנינגטון, הכוכב שיכול להיות הבית החדש שלנו".