מסומן, פרקים שבע ושמונה- "תסמוך עליי."

"סיירה?" דילן נעמד במהירות ורץ לכיוונה של סיירה, הוא ראה גם את אקל זז במעט והבין שגם הוא מתעורר.
"היי, מה קורה?" סטיוארט אמר ובידיו כמה צמחים, כשהבחין במארה הוא שמט את הצמחים וחיפש את הרובה שלו בהיסטריה, מארה הביטה בו במבט מבולבל.
"מה יש לה?" אמרה כדרך אגב, מתעלמת לגמריי מהופעתו של סט' והתיישבה ליד דילן, שהחזיק בראשה.
"היא פצועה, אני לא יודע איך-"
"דילן? מה הולך כאן?" לחש סט והתקרב בזהירות לסיירה שפלטה דם מפיה.
"אין זמן לזה… חייבים לעשות משהו מארה!" קולו נשבר וניגב בשרוולו את דמה של סיירה.
"אוקיי, אוקיי," לחשה מארה והוציאה מתיקה בקבוק, היא שפכה את כל תחולתו על הפצע העמוק של סיירה וסיירה צרחה.
"דילן!" היא זעקה ותפסה בידו, היא נראתה כועסת.
"מה זה לעזאזל?" היא לחשה, היא הייתה חיוורת מבדרך כלל וקולה היה סדוק וחלש.
"זה יעזור לך, סיירה." לחש דילן והביט בה בצער.
מארה הוציאה חוט ברזל מתיקה הכניסה אותו בידיה לעורה של סיירה, שזעקה בכאב.
"היי, את לא יכולה לעשות את זה!" צעק סטיוארט, "יתפתח לה זיהום!"
"ואם אני לא אעשה את זה היא תמות, מה אתה מעדיף איינשטיין?" שאלה בכעס וסטיוארט שתק, אבל דילן יכל לראות שחיוך קטן שעלה לו מעצם ההערה של מארה.
"היא חייבת להישאר ערה?" שאל דילן והביט בה ברחמנות.
"אם היא תישן אני לא בטוחה אם היא תתעורר. רצית עזרה? זה הכי הרבה שאני יכולה לעשות." אמרה מארה והמשיכה לתפור, סיירה צרחה בבכי, ודילן הסיט ממנה את מבטו והביט על הפצע שלה, הוא לא רצה לראות אותה סובלת, לראות את מה שמארה עושה היה הרבה יותר קל, למרות שסטיוארט הביט בה בחשדנות יתר גם ככה.
"מי את?" שאל כשמארה הייתה מרוכזת בלסיים את התפרים עם חוט הברז הדק.
"קוראים לי מארה, אני מורדת פליטה." אמרה, קולה נשמע מעט עגום כשאמרה את המילה 'פליטה' אבל היא המשיכה להתרכז בהליך בקפדנות.
"למה הכוונה מורדת פליטה?" שאל דילן, הוא לא ממש הסתקרן לגבי מארה, הוא ידע שיהיה לו זמן לשאול אותה את כל זה, הוא פשוט לא רצה להקשיב לצרחות של סיירה, זה היה יותר מידי, הוא הרגיש כאילו הם מתעללים בה.
"גדלתי באגף המורדים." לחשה מארה.
"ההורים שלי או מתו או הפכו לניסויים, והמנהיג של המורדים הציל אותי מאחת הערים שהממשלות הקימו, הוא ידע שאני מחוסנת." לחשה והרימה קצוות שיער חומה אל מאחורי אוזנה.
"איך הוא ידע את זה? איך מבדילים בין מחוסנת לניסוי?" שאל דילן, הוא ידע שהוא יצטרך את המידע הזה אם הוא ירצה לשכנע את ג'יי שלא לרצוח אותו ברגע שתתעורר.
"למחוסנים יש, כוחות דילן, הרופאים אומרים שזאת מוטציה גנטית נדירה, אבל אין לזה הסבר מדעי מדויק," היא עצרה לרגע והביטה בסטיוארט, הוא לא נראה ממש מופתע, דילן מצד שני נראה המום.
"איזה-" הוא לחש והביט במארה סוגרת את התפרים של סיירה, שהפסיקה לצעוק והחלה מתייפחת בשקט.
"איזה סוג של כוחות, מארה?" שאל, אבל פחד לדעת.
"אתה זוכר שלא ממזמן שרטתי אותך בצוואר?" שאלה מארה והרימה אצבע מגואלת בדם, היא העבירה אותה על צווארו של דילן בעדינות.
"השריטה שלך נעלמה מזמן." היא לחשה והוא מיהר לנגוע בצווארו, השריטה באמת נעלמה.
הוא הרים במהירות את חולצתו ונדהם לגלות שגם השריטה מגבו, שהייתה עמוקה וצורמת, הצטמקה לשיטה קטנה ודקה שבקושי וניתן להרגיש בה.
"אני רואה דברים." לחשה והוציאה מתיקה תחבושת.
"יש לך את הצמחים האלו, בחור?" שאלה את סטיוארט כבדרך אגב. הוא הביט בה בהתפלאות, לא מבין את הכוונה שלה, לבסוף הנהן וקם ולחפשם.
"דרך אגב, תקראי לי סטיוארט." אמר והתחיל ללכת.
"כשאני הולכת לישון," לחשה והביטה בדילן. "יש לי חלומות, אני רואה דברים. דברים שקרו, דברים שעומדים לקרות, אני לא יודעת איך, אני גם יכולה למנוע מהם לקרות. לפעמים אני חיה את אותם הרגעים, ואז כשאני מתעוררת, כאילו עדיין לא יצאתי מזה, אני רואה אנשים, אנשים שלא אמורים להיות איפה שאני רואה אותם. הם מדברים אליי, מספרים לי מה אני צריכה לעשות, לרוב אני פשוט מתעלמת מהם." לחשה מארה והביטה בידה המגואלות בדם, הן טיפה רעדו, והיא הרצינה מבט, כאילו מנסה לגרום להן להפסיק. דילן תפס בידה הימנית וחייך בעדינות.
"זה בסדר." לחש דילן, למרות שלא כל כך הבין את כוונתה, הוא גם לא הבין איך בדיוק זה יכול להיות בסדר, לראות אנשים מתים? לראות את העתיד? זה נראה כמו נטל.
"תחשבי עליי, אני הרגע גיליתי שאני לא יכול להיפצע." גיחך, מארה חייכה והביטה בסיוארט שחזר עם הצמחים.
מארה חטפה הצמחים מידו בחיוך תודה, הוציאה בקבוק מים מתיקה, היא הכניסה את הצמחים לתוך הבקבוק ושפכה את המים על התחבושות, לבסוף היא חבשה את הפצע של סיירה.
"אנחנו נצטרך להסיר את הכביכול תפרים האלה. וגם נצטרך לשרוף לה את הפצע, היא באמת תעמוד בזה?" שאלה מארה את דילן, והוא רק חייך והביט בסיירה ששכבה על ברכביו מחוסרת הכרה.
דילן הרים את מבטו לחפש אחרי אקל, אולם זה נעלם מעיניו.
"שיט," לחש והניח את ראשה של סיירה על האדמה.
לפתע הוא הרגיש כאב חזק בגולגולת, כאילו מישהו חבט בו, או יותר נכון, מישהי.
ג'יי נעמדה מעל דילן במבט עצבני, ועל פניה שריטה מדממת, היא החזיקה בידה רובה לבן, איתו חבטה בדילן.
"מה את עושה?" אמרה מארה ונעמדה.
"ג'יי, זה בסדר!" אמר סטיוארט ונעמד במהירות לצידה של מארה.
"היא מורדת!" הוסיף והרים את ידו אל מול הרובה של ג'ייד, שכוון אל מול פניה של מארה.
"מה?" לחשה ג'יי וניגבה בעצבנות את הדם שהחל לזנול לה על העין.
סיירה השתנקה בכאב והחלה לרעוד, ומארה חזרה לשבת לידה.
"איך יש לה חום?" לחשה בקדחתנות וניגבה טיפת זיעה ממצחה.
"תתרחקי ממנה!" צרחה ג'יי וירתה כדור באוויר.
"ג'ייד! היא מורדת!" צעק סטיוארט. "היא היחידה שיכולה לטפל בסיירה!"
"אני לא מאמינה לה-"
"תקשיבי יקירה, אם את לא תתני לי לטפל בבחורה הגוססת כאן היא תמות מזיהום, אז או שתירי בי ותצטרכי להתמודד עם זה, או שתתני לי לטפל בה ותשמרי על הפה שלך סגור." אמרה מארה ברוגע והסתובבה חזרה אל סיירה, ג'ייד חייכה.
אקל הגיע גם הוא בריצה, ובידו אחד מהאקדחים הלבנים.
"תתן לה." לחשה ג'ייד בפקודה והתיישבה ליד מארה.
"אני צריכה שתמצאו לי צמח חום, והוא נראה כמו שיח מדברי." מארה הוציאה מתיקה בקבוק מים ושפכה אותו על פיסת בד, והידקה אותו למצח של סיירה.
"ואולי גם כדאי שתעירי את המסכן ההוא." מארה החוותה בראשה לכיוון דילן.
ג'יי קמה והתקדמה לעבר אקל.
"היא כנראה מורדת," לחשה לו. "תשמור עליה, אם היא עושה משהו חשוד תירה בה, אבל אל תהרוג אותה, אני ארצה לתחקר אותה." אמרה ג'ייד ואקל הנהן בחיוב, הוא התקדם לכיוון מארה ונעמד מולה, הוא הביט בפצע של סיירה במבט שאי אפשר היה לרדת לסוף דעתו.
הוא הביט בתפרי ברזל ובדם הקרוש שעל בטנה והרגיש חלחלה מסויימת.
"איך זה קרה לה?" שאל אחרי כמה דקות בהם מארה חיטאה את הפצע.
"הייתי בטוחה שאתה יודע." אמרה במשיכת כתפיים.
"אגב," היא הרימה את ראשה וחייכה בנימוס. "אני מארה." אקל הביט בה במבט מבולבל, למה שיהיה אכפת לו איך קוראים לה?
"אקל." אמר במהירות, ומארה הרימה גבה.
"זה לא השם שלך," חייכה ושטפה את התחבושות של סיירה במים שנשארו.
"מה?" שאל, מאיפה לה לדעת מה השם שלו בכלל?
"כששאלתי את שמך, מיהרת לענות לי, זה לא השם האמיתי שלך. אפילו אידיוט היה מהסס לתת לי את שמו, ויש לי הרגשה שאתה לא אחד כזה." היא אפילו לא הרימה את מבטה.
אקל עיקם את שפתו במה שהיה הכי קרוב לחיוך בשבילו, ומארה הביטה בו בבלבול, רוב האנשים רק היו נבהלים מזה שיש לו בכלל את האפשרות הזאת של לחייך, או צוחקים עליו, אבל היא רק חייכה בתמימות קלה.
"הנה הצמחים שלך יקירה," ג'ייד זרקה צמח חום אל מארה, שחייכה מעצם ההערה.
"מאיפה הגעתם?" שאלה מארה ברצינות, ומעכה את הצמחים בכפות ידיה, מה ששרט אותה אך לא היה נדמה שאכפת לה.
"למה שנגיד לך?" אמרה ג'יי בחוסר סבלנות.
"כי אני עוזרת לכם, אני לא חייבת לעזור, אני יכולה להאיר את כולכם לדמם למוות, זה אפילו לא יציק לי אחרי יום." היא שללה בראשה והביטה בסטיוארט שישב רחוק מהם והחזיק את ידו השבורה במבט עגום.
ג'ייד חייכה לעצם דבריה של מארה.
"תקראי לי ג'יי." היא הושיטה את ידה לכיוונה של מארה ומארה לחצה אותה.
היא לקחה את הצמחים שמעכה והכניסה חלק מהם לתוך הפצע של סיירה, ואז העירה אותה בעדינות.
"היי בחורה, תקומי את צריכה לאכול." מארה הזיזה את כתפיה של סיירה.
סיירה פקחה את ענייה באיטיות והביטה סביבה בפרנויה.
"תאכלי את זה," אמרה מארה ודחפה לה חלק אחר של הצמחים, אך סיירה ניסתה להתיישב.
"אל תזוזי!" אמרה ודחפה אותה חזרה למצב שכיבה.
"את תפתחי את התפרים." אמרה ודחפה לה לפה חלק מהצמחים, מארה הזיזה את שערה במשיכה קלה והתיישבה בסבלנות שסיירה תסיים לאכול.
"אקל.." לחשה ג'יי והביטה במארה בפחד, מבטה היה מפוקס על סימן העכביש שעל צווארה.
"תירה בה." אקל רק הטעין את האקדח שלו, אך לא ירה.
בכל זאת קול ירייה פיצח את האוויר.

קול ירייה פיצח את הדממה לאחר שג'יי ציוותה על אקל לירות במארה.
ציפורים התעופפו, אקל הביט בג'ייד בפחד.
"אוי לא.." לחשה מארה למשמע היריות באוויר, צעדים נשמעו.
"מה זה?!" שאלה ג'יי והתכופפה מייד מעל סיירה, מנסה להרי אותה כדי להתחיל במנוסה.
"סיירים! אנחנו חייבים לברוח!" צרחה מארה, היא נעמדה והרימה מבטה בהיסטריה.
"לברוח?" ג'ייד הייתה מופתעת מידי בשביל לשאול מה הם סיירים בכלל, ולמה לעזאזל הם יורים עליהם, אם כי היא הניחה שזה קשור לממשלה.
"לאן?" אמר אקל, באופן מפחיד ביותר, קולו שקט כרגיל, אך עדיין עולה באוקטבה אחת.
"אתה יכול להרים את דילן?" שאלה מארה, תופסת את תפקיד המפקדת, ג'יי סיננה לה מבט כועס אך ידעה שזה אינו הזמן למשחקי כוחות.
"אני חושב שכן." אמר, צעדים וצרחות נשמעו מתקרבים מרגע לרגע.
"יש מערה לא רחוק מכאן, הם לא יחפשו אותנו שם, בואו אחריי." אמרה מארה ודילגה מעל גופתה המכווצת של סיירה.
"סטיוראט! תקח את סיירה." פקדה עליו ג'ייד ומיהרה להדביק את הקצב של מארה, שכבר החלה לפסוע את דרכה בין העצים של היער הטרופי בו התעוררו פחות מחצי שעה.
"את מסומנת. וגם דילן מסומן." היא נעמדה מולה, עוצרת ממנה לזוז ודורשת הסברים.
"איך אני יודעת שאת לא לוקחת אותנו ישר אליהם?" מארה גלגלה את עיניה בעצבנות, היא שמעה צעדים מתקרבים משנייה לשנייה, רעשים בעצים.
"אני לא מסומנת, אני מחוסנת וגם דילן." ג'יי הביטה בה בבלבול, אבל מארה לא נתנה לה מרחב דיבור. "ועכשיו אם את רוצה, את יותר ממוזמנת להישאר פה ולהיתפס בידי סיירים שככל הנראה ירצחו אותך, בהצלחה." אמרה מארה ועברה אותה במהירות, מסובבת את ראשה במקום במבט כועס.
אקל עבר ליד ג'יי שנשארה מאחור ובהתה במארה בעצבנות.
"אין לך ברירה." הוא נעצר, על כתפו נשען דילן, ראשו מדמם מעוצמת המכה של שג'יי חבטה בו עם האקדח שלה.
"את חייבת לסמוך עלי, הכדור שהם ירו לעברנו שרק כל כך לאוזן שלי שאני חושב שאני חירש זמנית." הוא אמר המשיך ללכת, כמעט ולא מחזיק את דילן מרוב חוסר האכפתיות המובהק.
"למה לא ירית בה כשאמרתי לך?" שאלה ג'ייד, היא הביטה בו בעצבנות, בחוסר רצון מוחלט היא הרימה את זרועו השנייה של דילן וסחבה אותו גם היא, הצעדים והצרחות שהיו מאחוריהם נשמעו מרוחקות יותר, סטיוארט עבר את ג'יי ואקל,כשהוא מחזיק בידיו החזקות את סיירה.
"ראשית, את יכולה להגיד כמה שאת רוצה ג'ייד, אני מזכיר לך שאני לא חייל שלך, אני בקושי מכר שלך." ג'ייד כבר הייתה רגילה לכך שאקל מוציא מפיו דברים מעט פוגעניים, או מנוכרים במידה, אז היא לא התרגשה מהטון הארסי שבקולו.
"שנית, היא לא נראית לי מסוכנת." אמר בפשטות.
"כדי שתסתכל יותר טוב, כי אם לא היא עוד יכולה לרצוח את כולנו." אמרה ג'ייד ונאנחה, המוח שלה זעק לעברה לקחת את סיירה וסט' ולברוח, אבל האינטואיציה שלה, שגם ככה פעלה רק לעיתים רחוקות, אמרה לה להישאר.
זה פה!" צעקה מארה, ג'יי ואקל מיהרו, הם נעצרו ליד מארה וסט', שהרים בשתי ידיו את סיירה המעולפת.
"על מה אנחנו מסתכלים?" שאל סט', הם עמדו מול סבך עלים, מולם היה קצה של צוק, ורק אז ג'ייד קלטה שהם בכלל לא ביער, הם מעולם לא היו ביער.
הם על הר. הר טרופי.
הצוק נראה מאוד רחוק, אבל היה אפשר לראות חלק מהנופים אליהם הוא משקיף, באופן מפליא, לא היה שום ים במרחק של אלפי קילומטרים. אקל החל לתהות כיצד זה יתכן, שהם היו מתחת למים, ועכשיו כשהם בקרקע, אין שום ים, איך הם הגיעו לקרקע?
מארה נכנסה בתוך סבך העלים, ורעש חזק נשמע, העלים נפלו והציגו מולם אבן ענקית, מתחתיה חור יחסית גדול, אבל לא גדול מספיק להיכנס בעמידה.
"אתם תצטרכו לזחול, פנים המערה הרבה יותר גבוה ואפשר לעמוד בו." אמרה מארה.
"אתם יכולים לברוח אתם יודעים, אבל בשנייה שאתם בורחים אתם בחסות עצמכם, אני חיה כאן מאז המהומות הדולות, ואני יכולה ללמד אתכם. זאת בחירה שלכם, בכל מקרה." היא הביטה בסטיוארט שהחזיק את סיירה ונאנחה.
"שהאחרון לא ישכח להסוות את האבן." הוסיפה וזחלה מתחת לאבן. סטיוארט רק הביט בבהלה בג'יי.
"זה מסוכן. אנחנו לא מכירים אותה." הוא אמר מייד.
"מסוכן או לא," אמרה ג'יי והורידה את זרועו של דילן.
"נכון לעכשיו היא הסיכוי היחידי שלנו, היא חיה מחוץ לשטחים הרבה יותר זמן מאשר אנחנו, אנחנו צריכים מישהי כמוה שתדריך אותנו." אמרה ג'יי וזחלה מתחת לאבן הענקית, ידה על מותנה בכל הזמן, היא כמעט ולא שמה לב לדם שמטפטף על פנייה.
פנים המערה באמת היה עמוק וגבוה, כמו מערת נטיפים, ג'ייד נכנסה והוקלה לגלות כי מארה יושבת לבדה בקצה המערה מחטטת בתיקה וכי לא נמצאים שם אלפי אנשים מהממשל.
"למה את עוזרת לנו?" התיישבה ג'ייד מול מארה, סטיוארט נכנס ואיתו סיירה, שנעה בין הכרה לבין עילפון.
"אתם כמוני, מורדים, לא?" שאלה מארה ולקחה את שיערה אחורנית, סטיוארט יכל להישבע שראה שביב של כחול בגווניו, אבל ידע כי זה לא אפשרי.
"את לא מורדת, את מסומנת." מארה חייכה בציניות נוטפת.
"יקירתי, את יודעת מה זה מחוסנת או שאני צריכה ללמד אותך?"התעצבנה מארה, היא ניגשה לסיירה עם מטלית רטובה והחלה לנגב את הדם על הפצע שלה.
"את לא צריכה ללמד אותי כלום, מחוסנים הם אגדה." אמרה ג'יי והתיישבה לידה, בודקת מה היא עושה ולא מזיזה מאקל וסט' את עיניה.
"כן? איך את יודעת? היית תקועה אי שם באמצע האוקיינוס מאז שאת זוכרת את עצמך." אקל גיחך, וג'יי שילחה בו מבט כועס.
"קראנו על זה." אומר סטיוארט אחרי שתיקה רועמת בה מארה מסיימת לטפל בסיירה, היא ניגשת אפילו בלי לשאול אל סט' ומיישרת לו את היד באיטיות.
"תגיד לי מתי כואב לך," היא אמרה כדרך אגב.
"עכשיו!" זועק. "עכשיו!" מארה צחקה והביטה בו.
"אתה זוכר את הפצע החולני הזה שהחברה שלך," היא החוותה עם ראשה אל ג'יי. "עשתה לדילן כשהרביצה לו עם אקדח?" שאלה לבסוף, סטיוארט הנהן, היא הוציאה מהתיק שלה חתיכת בד ארוכה והחלה לחבוש את ידו.
"אני מתערבת איתך שהוא נעלם, כמעט כמו כל הפצעים שלו, חוץ מהפצעים הממש חמורים." אמרה והוא משך בכתפיו לוקח את ידו הימנית החבושה מידיה של מארה ונעמד מעל דילן, ששכב על הרצפה.
"ג'יי.." הוא לחש והתכופף, מזיז את ראשו של דילן ימינה ושמאלה.
"אולי הוא פשוט מתרפא מהר." אמרה ג'ייד כשהגיעה אליו וראתה שהפצע נעלם. היא נראתה מודאגת. ואז חייכה. היא סובבה אותו, חולצתו הלבנה והמלוכלכת הייתה מוכתמת מדם מהפצע בגבו ומודבקת עורו.
היא הרימה באיטיות את חולצתו, זעקת הפתעה נשמעה מסטיוארט.
"זה נעלם!" הוא הצביע על הגב שלו, הפצע הענקי שהיה לו באמת נעלם,אקל התקדם להביט.
"מה זה אומר?" שאלה ג'יי, והביטה במארה "שאם אני מרביצה לך זה גם ככה לא מזיז לך?" היא חייכה ומארה גיחכה.
"לכל מחוסן יש בעיות משלו." אמרה לבסוף.
"ומה הבעיות שלך?" שאל אקל במתינות, מארה השתתקה.
"אני רואה דברים." היא אמרה בפשטות, הוא בחן אותה במבט מרוכז, ואז הנהן.
לפתע דילן השתעל בחוזקה וג'יי מיד הביטה בו.
"היי." התכופפה מארה מעליו. "אתה בסדר רמבו?" שאלה בחיוך מתוק.
דילן פקח את עיניו באיטיות, הוא ראה מולו קירות לבנים אפורים חלקים, שנראו כאילו שייפו אותם, אם כי היו כמה מהם, היו גם כמה ממארה, וגם כמה מג'ייד. ראשו הסתחרר וסירב להפסיק.
"איפה אני?" לחש בקול צרוד.