מנהיגי אוקלוקס-פרק 4

אנחנו לא מקבלים מספיק זמן להתפעל וכבר מכניסים אותנו לתוך חדר ואומרים לנו לעמוד בשורה, אני נדחפת בין אנשים כדי להיות ראשונה. כל זה כל כך מרגש ואני מוכנה להתחיל את המבחן, ליבי פועם בחוזקה כשמגיע תורי והאישה שיושבת מעברו השני של שלוחן כתיבה גדול מעץ מחווה לי להתקרב אלייה.
"שלום, שמך בבקשה?" שואלת האישה ומדפדפת בין דפים רבים שנחים מולה.
"אלכסנדרה מייזר." האישה לא מביטה בי, שיערה קצת וורוד. מראה מוזר יחסית, אבל לפעמים ניתן לראות נשים כאלו בבירה. הן צובעות את שיערן בצבעים בולטים כמחווה לתפקידן בממשל, יש המנסות להעמיד פנים כי הן חשובות מספיק ומשלמות הון תועפות כדי לעשות דברים ביזאריים כאלה לשיערן.
"אלכסנדרה… הנה. מספר הזיהוי שלך הוא 318945813, תני לי את ידך." אני מושיטה את ידי בחשש לא מבינה למה ביקשה אותה. היא מושכת אותי בכוח ומניחה את זרועי על חלק פנוי בשולחנה. בזריזות היא מפשילה את שרוולי השמלה שלי וחושפת את זרועי. החדירה לפרטיות גורמת לי לאי נוחות ואני מנסה להתשחר מאחיזת הברזל של האישה.
"אל תזוזי, זה לא יכאב וזה יקח רק רגע." אומרת האישה ועיניה ממוקדות בזרועי, היא מרימה מכשיר מצידה ומעבירה אותו בסמוך לעורי. אני מרגישה חום עז וצריבה אך התחושה מתפוגגת במהרה.
"מה זה?" אני שואלת כשאני מרימה את זרועי אליי לאחר ששיחררה אותה.
"עוד כמה שעות יהפוך האיזור למעט מגורה, אל תחששי זו תגובה טבעית. כאשר יתחילו המבחנים כל המידע שאת תצטרכי לקבל יופיע שם, כלומר מספר החדר בו עלייך להתייצב, האנשים שאיתם המבחן שלך יתקיים ועוד. הנה המפתח לחדר שלך, תוכלי לעלות עכשיו או לחכות עד שכל הקבוצה שלך תצא מחדר הקבלה. ההחלטה נתונה ליידך. מספר החדר הוא 335669, תוכלי לראות את הסמל שלך במחזיק המפתחות. הבא!" המהירות בה האישה מדברת מסחרר את ראשי, אני לא מצליחה לעבד את מה שאמרה לי וכבר הבא בתור אחריי נדחף קדימה והיא עושה איתו את אותו התהליך. אני מביטה במחזיק המפתחות שלי, מספר החדר שלי רשום בצידו האחד ומעברו השני ישנו סמל חרוט במתכת הזהובה. עיגול ובתוכו להבה שבמרכזה סמל של כף רגלו של כלב, אני מעבירה את אצבעותיי על החריטה ומרגישה את הקרירות האופיינית למתכת.
"גם את חושבת מה שאני חושב?" שאלתו של אדם לא מוכר מפנה את מבטי אליו, אני צריכה להרים את מבטי כדי לפגוש את עיניו האפורות.
"ומה בדיוק אתה חושב?" אני שואלת בחיוך נעים, הוא מביט בידיו ומסובב את מחזיק המפתחות על האצבע המורה שלו. הוא מחייך אליי ומודד אותי במבטו, אני מתיישרת ומקשיחה את תווי גופי.
"רק שאין דבר יותר טוב מלסיים עם התור הזה כמה שיותר מוקדם, לא הייתי רוצה לחכות שם עוד רגע אחד." הוא אומר ותופס את מחזיק המפתחות שלו באחת.
"לי לא היה אכפת, אני מספיק סבלנית." אני אומרת ושולחת את ידי ללחיצה כפי שאנדרו לימד אותי, הוא לוקח את ידי ומצמיד אותה לפיו. אני מרגישה את האדימות מתפשטת על לחיי וחזי. הרגשת החמימות מבהילה אותי ואני נשארת פעורת פה וקפואה עד שהאדם מרים את עיניו האפורות חזרה אליי. שפתיו וורדרדות ודקות, על פניו מרוחה הבעת זחיחות והלצה.
"אני מתנצל, לפעמים אני שוכח שלמחוזות השונים יש הרגלים שונים. אני צ'יף, אני אחד מהנבחנים." הוא אומר וקד לי באופן מגושם.
"אלכסנדרה, אבל אתה יכול לקרוא לי סנדרה." אני אומרת וקדה לו חזרה.
"אני מקווה לראות אותך שוב בקרוב סנדרה," הוא אומר ועיניו סורקות אותי שוב "להתראות לבנתיים." הוא אומר ומחייך ועל פניו הבעה שאיני מזהה. הוא פונה לכיוון מעלית ומחכה עד שתיפתח, עיניו עדיין על שלי עד שהדלת מפרידה בנינו.
"מי זה היה?" הקול של בריטני מבהיל אותי וליבי מחסיר פעימה.
"בריטני, בשם אלוהים, אל תפחידי אותי ככה." אני אומרת ומצמידה יד לחזי, ליבי פועם עכשיו בחוזקה מתחת לידי.
"סליחה סנדרה, אבל לא יכלתי שלא לראות את הגבר הזה איתך. נראה שהוא מעוניין בך, לא היית חושבת." אני מביטה בבריטני ועל פניי בילבול וםפיקפוק.
"מעוניין? בי? אני לא חושבת." אני אומרת, בחיי לא היו מעוניינים בי. כל הבנים בשכבת הגיל שלי תמיד היו מסתובבים איתי ומדברים איתי אך אפילו לא פעם אחת הציעו לי ללכת לסרט או אולי להסתובב בשוק בזמן היריד. הרבה מהבנות כבר חוו את נשיקתן הראשונה עוד בזמן הלימודים, אני אפילו לא יצאתי עם בחור אחד. כבר הספקתי להסיק שזה נובע מכך שאני לא נחשקת, תמיד הייתי קצת מוזרה בהשוואה לשאר הבנות. התעניינתי בעיסוקים שנחשבו גבריים יותר, לא היה לי עניין בריכולים ובאופנה כמו שאר הבנות.
"באמת סנדרה, את עדיין חושבת שאנשים לא מעוניינים בך? את יודעת שכל אחד מהבנים בכיתה רצה להציע לך לבוא איתו לנשף שלושת המחוזות?" בריטני אומרת ומשחקת במחזיק המפתחות שלה.
"אז איך זה ייתכן שבסוף נשארתי בבייתי ועזרתי לדוד תומאס בתיקון הסוס המכאני של אדון לאגר? לא חשבתי אפילו על ללכת." הדברים יוצאים מפי ואני מביטה על נעליי, זה היה חודש בלתי נשכח. כל הבנות דיברו באובססיביות על השמלות שהן הולכות ללבוש ועל התסרוקת שהן הולכות לקבל ועל מי הזמין אותן לנשף. רק אני ישבתי בצד ושירטטתי לעצמי מעגלי חשמל שדודי לימד אותי לבנות.
"סנדרה, הם כולם פחדו שתדחי אותם, היית כה בלתי ניתנת להשגה. אחת שלא מדברת כל היום על שטויות, שיש לה יותר מסתם פנים יפות. יש לה ידע ואומץ לומר את מה שהיא חושבת מבלי לפחד שישפטו אותה, את היית חד קרן בעדר סוסים. אווז שמטיל ביצי זהב, ברבור בקרב ברווזים. למה את חושבת שכל הזמן היו ליידך בנים? באמת חשבת שהם צריכים עזרה עם שיעורי הבית שלהם?" דבריה של בריטני גרמו לי להסמיק עוד יותר ולהעביר את מבטי למעלית שכבר מזמן עלתה לקומה בה חדרו של צ'יף נמצא.
"בואי לא נשאב לעבר בריטני," אני אומרת והולכת לכיוון המעלית, אני לא אחכה לשאר. "אני עולה לחדרי. תצטרפי אליי?" אני שואלת והיא נאמחת מחייכת ומהנהנת.
"הי," קולו של אנדרו קורא לנו מרחוק "חכו לי!" המעלית רק הגיעה אז אני בנימוס מחכה יחד עם בריטני עד שאנדרו מגיע אליינו בריצה קלה.
"אתה נראה ממש שמח אנדרו, מה כבר יכל להתרחש בזמן כה זעום?" בריטני שואלת כשהיא רואה את החיוך הרחב שעל שפתיו של אנדרו.
"לא יודע, אני פשוט נהייתי ממש שמח לקראת המבחן." הוא אומר ונשען לאחור.
"שמות ומספרי זיהוי בבקשה." מפעיל המעלית מבקש.
"אלכסנדרה מייזר, 318945813." אני מדקלמת במהירות והאדם מהנהן.
"בריטניה אוונג'לין 296687445." אומרת בריטני ומחייכת אליי.
"אנדרו הוקינס 559866327." אנדרו משעין את ראשו אחורה ואנו שומעים גיחוך מצידו השני של המעלית, זה ריינולדס.
"מה כל כך מצחיק?" אני שואלת ומקבלת מבט חום ורציני.
"איך שאתם מתלהבים מהמבחן," הוא אומר ומשלב את ידיו על חזו כשהוא נשען על דופן המעלית "זה לא משחק." הוא אומר ברצינות ומביט על רגליו "אתם לא הולכים להינות כאן, זה לא בית ספר שבו אתם יוצאים להפסקה כל כמה שעות ובסוף היום חוזרים הבייתה. אתם תעברו כאן דברים שלא חלמתם עליהם בסיוטים הכי גרועים שלכם, אתם תתחננו לרחמים." הוא אומר ומביט עליינו במבט ממוקד, חיוך עולה לאט על שפתיו והוא מתחיל לצחוק כשכולנו לוקחים ממנו צעד אחורה ומביטים עליו בפחד. "או שאני משקר וסתם מנסה להפחיד אתכם." הוא אומר, אני מביטה לתוך עיניו ורואה שהוא לא לגמרי צוחק. יש מעט אמת בדבריו, זה מעביר צמרמורת עזה במורד גבי.
"קומה עשרים וחמש, אנדרו הוקינס. אומר מפעיל המעלית כאשר היא עוצרת בחריקת בלמים ודלתותיה מפתחות.
"זו הקומה שלי," אומר אנדרו וקד לנו "נתראה מאוחר יותר בנות." הוא יורד מהמעלית וצועד ימינה במורד מסדרון שקירותיו לבנים ומבהיקים. שאר העלייה נעשית בשקט עד שאנו מגיעים לקומה שלושים ואחת, שם בריטני יורדת ואני נשארת לבדי במעלית יחד עם ריינולדס.
"קומה שלושים ושש, אלכסנדרה מייזר ואדון ריינולדס באוור." אומר מפעיל המעלית ושנינו צועדים החוצה.
"הא," אומר ריינולדס "את הנוספת." אני מביטה בו בבילבול.
"נוספת?" אני שואלת והוא מגחך.
"בטח שלא אמרו לכם." הוא אומר בגיחוך ופונה אליי, גופו גדול משלי והוא נראה מאיים כך "השנה יש מתחרה מספר ארבעים ואחת, לפחות זה מה שמנהלי המבחן אמרו. בגלל זה את ישנה בקומה איתי, את המתחרה הנוספת. האחת שלא הייתה אמורה להיות אך היו חייבים לכלול," הוא נשען קדימה אליי ואני מרגישה את נשימותיו על פניי. "תתכונני לתחרות אלכסנדרה." הוא לוחש ואני לא מצליחה לנשום.
"קרא לי סנדרה." אני לא יודעת למה המילים האלו יצאו מפי אבל עכשיו כבר מאוחר מידי לחשוב על כך, הוא מחייך וצוחק קלות. הוא מתרחק ממני לכיוון ימין ואני מביטה בו הולך.
'תנשמי סנדרה, תנשמי!' אני מורה לעצמי ועוצמת את עיני כדי להירגע.