מנהיגי אוקלוקס-פרק 3

הרכבת המוזרה מאטה ועוצרת בלאט, אני מביטה על התחנה המוזרה. היא עשויה מאותה מתכת כחלחלה שממנה עשוי הבניין, אנו יורדים לרציף ואני מביטה סביב.
"ברוכים הבאים נבחנים יקרים, הגעתם לבית שלכם לשבועות הקרובים. אנו מקווים שתמצאו את החדרים שלכם נוחים ושיתאימו לציפיותכם. אתם תחולקו כעט לשתי קבוצות, עשרה בנים ועשרה בנות יהיו בכל קבוצה. אז ילוו אתכם לחלק המוקצה לכם בבניין ותחולקו לזוגות ותקבלו את החדר המוקצה לכם, אנא אל תצאו מהחדרים עד שיורשה לכם. בהצלחה לכם." הקול שוב בקע משום מקום והידהד בקירות המתכת, אני עומדת עם המזוודה ביידי מחכה שיפנו אליי.
"סנדרה," לוחשת לי בריטני ומצביעה על אדם הלובש מדים מיוחדים ומשוחח עם כמה אנשים "אני חושבת שזה הוא." היא ממשיכה.
"זה לא נעות להצביע בריטני." אני מעירה לה בלחש והיא מעקמת את אפה בכעס.
"אבל רק תסתכלי סנדרה, אני חושבת שזה ריינולדס." היא אומרת ואני מסיטה את מבטי לפניו של האדם. שיער חום קצר נופל על פניו כשהוא רוכן קדימה לעזור לאחת הנשים להרים את חפציה שנפלו מהמזוודה שלה, החיוך שלו חם ומתוק ואז הוא מסתובב לעברי. עיניו הן בצבע עינבר, המדים הירוקים כהים שלו רק גורמים לצבע לבלוט עוד יותר בכל הרקע הכהה של הבניין ובגדיו.
"לא יפה כך לנעוץ מבטים סנדרה." בריטני לוחשת ותוקעת מרפק במותני, אני מורידה את מבטי לידיי הנחות בחיקי עכשיו.
"טוב לראות אנשים מהבית," אומר קול עמוק ונחוש אני מרימה את מבטי לראות את ריינולדס במרחק זרוע ממני ומבריטני "איך העניינים שם באורבאן?" הוא שואל עם חיוך חמים, שיניו לבנות ושוות אך אחת מהן נוטה קצת הצידה. משום מה זה לא מפריע ליופי שלו, הוא חסון וגבוה ומרשים. אני מכחכחת בגרוני ומנסה שלא להסמיק, אני מחייכת אליו חזרה.
"העיניינים מעולים, סיימו לבנות את ההרחבה לאיזור השוק." אני אומרת ובריטני מהנהנת, פניה אדומות לחלוטין.
"מעולה, נראה שאני אחראי עליכן. אתן חלק מהקבוצה שאני אחראי עליה, אז אם תרצו לשאול כל דבר אני האדם לשאול אותו." הוא אומר ואני מקפצצת בליבי, איני יכולה לדמיין מה הייתי עושה אילולא הייתי עם בריטני. לא הייתי יכולה להתחרות נגדה, בחיי.
"תודה לך ריינולדס, אני מקווה לראותך בקרוב." אני אומרת מתוך נימוס אך היכנשהו בתוכי אני מקווה לכך, ריינולדס מחייך ומצחקק.
"אני אראה אותך היום בארוחת הערב, בנתיים תחכו שם עם השאר ואני כבר אוביל אתכן למגורים יחד עם כולם."
"אכן, היה נעים לראותך שוב." אני אומרת.
"גם לי." הוא עונה ומעביר את מבטו עליי, כאילו בוחן אותי. אני בולעת רוק ומחייכת, בריטני מושכת אותי לקבוצת האנשים שאמר לנו לחכות לידה.
"וואו, אני זכרתי אותו אחרת לגמרי." היא אומרת ומחייכת, בחיי לא אהבתי רכילות. ניסיתי להימנע מצורת דיבור נחותה ומצועצעת שכזאת למרות מה שאימי לימדה אותי, רכילות היא דרכה של הנשים להעביר מידע. בין אם זה בין חברות או בין מכרות או אפילו סתם אישה שאת יושבת לידה במספרה או עומדת מאחוריה בתור למכולת.
"האמת שלא ראיתי אותו הרבה בסביבה אף פעם, אני לא זכרתי אותו כלל." אני אומרת ומביטה בגבו, הוא מדבר עם קבוצת גברים ממחוז אחר.
"איך לא? הוא היה אחד האנשים היותר מוכרים בעיר, אולי אפילו במחוז אורבאן." היא אומרת ומביטה בו.
"אם הוא כל כך מוכר איך זה שאני לא מכיר אותו?" קוורא קול מאחורינו, קול גברי ומחוספס.
"אולי כי אתה לא מאורבאן." אומרת בריטני ואנו מסתובבות לראות את הגבר שדיבר אלינו, הוא קצת יותר גבוה ממני ועיניו חומות ושיערו שחור ומסורק לאחור.
"את בהחלט צודקת, אני ממחוז סנלק. שמי אנדרו, אני רואה שיש לנו כמה מתחרות טובות בקבוצה. רוב הבנות עד עכשיו הן מהמחוז שלי. ואני מכיר אותן מספיק טוב כדי לדעת שהן לא מתאימות לתפקידים שמוצאים כאן." הוא מחייך אלינו, מחוז סנלק ידוע במוחות שלו. רוב האנשים שם הם משכילים ובעלי תארים מתקדמים מהאקדמיה של אוקלוקס, אך יש אלו שלא נפלו בחלקם האמצעים להשיג את התארים האלו והם חיים בעוני ותנאים שאינם אנושיים.
"אני בריטני, זו אלכסנדרה. נעים מאד להכיר." אומרת בריטני ואנדרו מציע את ידו ללחיצה.
"הכל בסדר?" הוא שואל בקימוט מצח כאשר אנו מביטות בפליאה על ידו המושטת.
"באורבאן לא נהוג שנשים וגברים לוחצים ידיים." אני אומרת ומביטה לתוך עיניו החומות של אנדרו.
"או, אני מתנצל." הוא אומרת ומחזיר את ידו לצידו.
"זה בסדר, זה רק מראה כי ההבדלים גדולים יותר ממה שהיית חושב שיהיו בארץ אחת." אני אומרת ואנדרו צוחק.
"אז איך נשים וגברים מברכים אחד את השני לשלום בפגישה ראשונה?" הוא שואל ומביט בסקרנות.
"אמ… אההה" אני מגחכת "לרוב אנו קדים מעט, כך." אני תופסת את שולי שמלתי ומצליבה את קרסוליי מקפלת את ברכיי במהירות.
"אה, כמו בתחילת ריקוד." הוא אומר ומניח את ידו הימנית על חגורתו וידו השמאלית על גבו וקד קצרות.
"בדיוק, ואתם פשוט לוחצים ידיים?" אני שואלת והוא מהנהן ושולח את ידו קדימה, אני תופסת אותה בשלי ומרגישה את עור ידו הרכה.
"בדיוק." הוא אומר בחיוך ואני צוחקת, אנשים מתחילים להתאסף סביבנו ונוצר דיון על הצורות השונות של הכרה במחוזות וערים שונות.
"אז אנחנו בדרך כלל מתחבקים, אך שמעתי שבעיר קצת רחוקה מבראגיטון הם נושקים לגב ידה של האישה." אומר אחד מהנבחנים האחרים בקבוצה שלנו, אני חושבת ששמו ג'ורג'.
"אני שמח לראות שאתם מתגבשים כקבוצה, זה יעזור לכם מאד בהמשך המבחן." אומר ריינולדס מצידנו.
"אנחנו רק מציינים את ההבדלים ומנסים להבין אחד את השניה." אומר אנדרו ומחייך אליי ובריטני, ריינולדס בוחן אותו במבט ומחייך לרגע.
"איך שלא תקרא לכך, אני אקח אתכם עכשיו לחלק שלכם בבניין." הוא אומר, כולם מרימים את תיקיהם או המזוודות שהביאו איתם. ריינולדס מוביל אותנו לתוך הבניין הכחלחל, דלתות מתכת ענקיות נפתחות בחריקת צירים ואנו צועדים לתוך החושך.
"מתי יתחילו המבחנים?" שואלת אחת מהבנות בקבוצה, אני חושבת ששמה הוא טניה. היא נמוכה ורזה, אם הייתי צריכה לנחש את גילה הייתי אומרת שהיא כבת שמונה עשרה. עיניה שקועות וחומות בהירות, שיערה השחור קלוע לצמה ארוכה המותלת על גבה הצנום. עורה החיוור נותן לה מראה אורבאני, אני חושבת שהזכירה כי היא גרה בפרברי העיר קרוב לעיר קטנה הצמודה לאורבאן עצמה.
"זה תלוי בכם, ככל שאתם תשתקעו מהר יותר בחדרים שלכם כך הבחינות הראשוניות יתחילו מוקדם יותר. לרוב המבחנים הראשונים מתרחשים ביום ההגעה." עונה ריינולדס כאשר אנו עוברים את סף הדלת, אני מחפשת את ידה של בריטני לידי ואוחזת בה חזק. הלב שלי פועם במהרה ואני נושמת עמוק כאשר אנו חוצים את הכניסה לתוך החשיכה, אני מרגישה את ידה של בריטני לוחצת בעידוד את כף ידי. לפתע אורות מהבהבים מעלינו, לא כמו האורות הרגילים שזוהרים בביתינו או ברחובות העיר. האור הזה שונה. קולות זמזום דקים נשמעים מהתקרה הנמוכה והאור צובע את פנים הבניין בלבן, לא ראיתי דבר כזה בחיי, אני מסונוורת לרגע ואז מביטה מסביב בסקרנות.
"איך את חושבת שהם עושים את זה?" שואלת אותי בריטני.
"אלו נקראים אורות פלורסנט," אומר ריינולדס וחיוך נשמע על קולו הנינוח "אלו מנורות מיוחדות מהארץ הישנה. את דרך פעולתן תוכלו ללמוד אם תעברו את שלושת השלבים הראשונים של המבחן." הוא ממשיך ואנו עוקבים אחריו במסדרון הלבן. אנו הולכים וקולות צעדינו מהדהדים בין הקירות החשופים, הרצפה עשויה גרניט אפור ומבריק ולא נראה שיש אדם מלבדינו בכל הדרך שאנו עושים. מלבד כמה דלתות לבנות לא נראה שיש משהו במסדרון הזה, עד שאנו מגיעים לשתי דלתות עץ ענקיות בקצהו.
"מהיום אתם שייכים לקבוצה 4469 של המבחנים," אומר ריינולדס כאשר הוא מאסף את כל הקבוצה שלנו למול הדלתות, הן חותכות את הלובן בצבען האגוזי הכהה "כל אחד מכם יקבל מספר כאשר הוא יעבור את הדלתות האלו. המספר הזה הוא הזיהוי שלכם במבחן, הוא ילווה אתכם בכל תקופת שהייתכם במתחם הזה והוא המספר שיזהו אתכם בעזרתו. כל פעם שיבקשו מכם להזדהות עליכם לומר שאתם מקבוצה 4469 את שמכם המלא ואת מספר הזיהוי. לאחר מכן חולקו לכם בגדים ומספרי חדרים, אתם תקבלו מפתח לחדר שלכם ועליו יהיה חרוט סימן. הסימן הזה הוא מיוחד לכל אחד ואחת מכם, הסברים עליו יגיעו בהמשך." הוא מחכה ששקט יסרור בקרבינו ואז הוא מסתובב ופותח את הדלתות, אני נפעמת מהמראה המרהיב של בניין המבחן.