מחוץ לאבולוציה

יום יבוא

ורוחות אווריריות

תרדנה מהשמיים

ותישאנה אותך מעלה,

אל ארץ קצה-ים שבשיפולי הרקיע.

העולם מתחתייך יהפוך לעמוד בספר של תמונות קופצות,

ואז תיטרק הכריכה, ויינעל העולם.

והרוחות תישאנה אותך מעלה,

אל אבני המקדש הלבן,

שם יחבקו אותך מלאכים.

שם יתקנו אותך.

במילים עדינות, בליטופים,

בלחישות באוזן, מלאכים יתקנו אותך.

תשכבי במיטה בתוך גן של וילונות,

יחדשו את רכיבי גופך.

לחייך יעלו סומק, גפייך ישפעו מרץ.

את תהיי שמחה.

תפרצי את הגבולות, תצחקי, תדעי מחדש אושר.

את תגיחי מחשיכה מתוקה דמוית חום.

חומר חדש, ממעמקים יבעבע,

מעלה יפרוץ, יפרח, יתפתח,

יפתח אותך. ייפקחו עינייך.

המפרקים שלך יתמלאו בתשוקה לרקוד.

את תגלי שאת קלה יותר מצבי ביער ושהקצב בוקע מגופך כמו שיר ממקורה של הציפור.

מהמיטה תקומי, עוקרת את הוילונות,

והמלאכים ירימו ידיים ויכרעו רגל אל מול גופך הרוקד,

העירום, לאורה של שמש חלומית.

אז יקום שר המלאכים,

ומתוך תיבת אוצר,

יגיש לך זוג עיניים חדשות.

וכשתרכיבי אותן את תגלי שאת רואה את כל מה שהיה נסתר מעין:

גלקסיות רחוקות או חריצים על רצפת ההיכל,

או החומר דמוי השמש ממנו עשויים המלאכים,

או החומר דמוי המשי ממנו עשוי שיערם.

את תוכלי לראות דרך העורף, וגם

לתוך הגוף. לתוך המוח שלך עצמך:

מאה מיליארד נוירונים,

תאי גליה, כדוריות דם,

תעלות יונים, סינפסות, הבזקים של חשמל.

רמות מדורגות של ארגון תאים, גלים של זרם עצבי,

אוספים של נוירונים שהופכים ביחד ליחידות בעלות משמעות, ואז היחידות הללו נאספות ליחידות יותר גדולות, וכך הלאה, יחידות חישוב מבולגנות אחת בתוך השניה, כמו שקפים חופפים.

את מבינה איך המוח פועל. לא בערך – אלא בדיוק ובאופן מוחלט.

את רואה איך כל המחשבות שלך מאוחסנות ברמת התאים.

את רואה המבנים התאיים שייצגו את מה שהיה ההגיון שלך.

את רואה למה היה יפה ולמה היה כה אנושי ושגוי.

את מחפשת את העיניים שלך, כדי להסתכל דרכן.

וכשאת מוצאת, את מצפה לראות את העיניים מסתכלות דרך העיניים שמסתכלות דרך העיניים שמסתכלות דרך העיניים…

אך במקום זאת, את רואה תמונה מסתחררת של מלאכים.

ואת מבינה שאת אינך במוח עוד.

האישה הרוקדת בין המלאכים אינה עוד את.

"מי אני?" את שואלת.

תקווה,

ייאוש,

חוסר משמעות,

כאב,

כעס,

תדהמה,

תכלית ומטרה,

בדידות,

אהבה,

כל מה שאנושי נשאר במוח שהשארת מאחור ואת עכשיו רק מה שנשאר.

ובנימה של הומור קר, את תופסת שכעת יש לך את היכולת לענות על כל השאלות.

כמו הד של שפתיים לוחשות, השאלות הגדולות של חייך צצות שוב לנגד עינייך:

מהו זמן?

איך נוצר היקום?

מה קורה אחרי המוות?

מי אני?

איך העולם קיים?

את צוחקת. אלו הן שאלות של פעוטה תמימה שעדיין לא הבינה את דרכה של הארץ. כבר עכשיו את יודעת שאלו הן השאלות הלא נכונות, שאלות שנראות מבלבלות רק מנקודת המבט השטוחה של שכלם של בני האדם.

כעת כשיש לך יכולת תפיסה אינסופית, שאלות אחרות מתעוררות במוחך –

עמוקות יותר, אפלות יותר.

את נושאת עיניים אל הפתרונות, ומתמלאת בתדהמה.

פרק זמן אינסופי את עוצרת את נשימתך המטאפורית,

האמת האמיתית נפרשת בפנייך במלוא הדרה ונוראותה,

והסימטריה הרב-מימדית של התגלית נצרבת בך, מהדהדת.

את ריקה וגם מלאה. את אור וגם חושך. את כן וגם לא. הרחק וגם מעבר.

במבט אחרון אל העבר, את נזכרת באישה שהיית,

ומשום מה, את מביטה שוב במוח שהיה שלך,

את מעתיקה את כל הזיכרונות

ולוקחת אותם איתך.

למה עשית זאת? האם זו דרכם של הלא-אנושיים להתגעגע?

האם את זוכרת לְמה התגעגעת?