מזכרות מעולם אחר

בערבי שישי אני נפגשת איתו. הדרך הארוכה מתפתלת מעבר ליער ואין לי ברירה אלא להדק את המעיל ולהסתכל בערפילים נעלמים. כוכבים סגולים וכחולים מאירים לי את השביל המאובק.

לבד.

נושמת.

חיה.

גבעות לבנבנות באור הירח המטורף נראות לי כמו שפנים שבורחים ברגע שנשמע רחש. הכל שקט.

אני עומדת בעיגול האור שהירח עושה. האגם מימיני מפכפך ויצורי הלילה מעלים בועות. מסתכלים בסקרנות על הפולשת.

פרח לילך נקטף על ידי ומרכין את הראש באור הכסוף.

השקט מתגבר ואני מגניבה מבט לשמיים, אולי הוא יבוא.

נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו. העיניים החומות כהות שלי קטנטנות כל כך בתוך הצלחות השחורות מבריקות שלו.

אצלנו עור בהיר זה סימן לנשיות, אני חושבת, ואצלם העור שלי בוודאי ייחשב לכהה מאוד.

כוכב אחד זז ואני והיער החלטנו להקשיב חזק יותר.
ניסיתי לגלות פעם מאיזה כוכב הוא בא.

זה קצת מוזר, כששואלים אותך מאיפה את התשובה תהיה מקום יישוב- ארץ, עיר, רחוב, תארי לעצמך שתעני להם: "יער" או "הכוכב הרביעי מהצד של הדובה הגדולה".

אנשים חייבים לתת שמות לכל דבר. בלי שם אין לי זהות בארץעיררחוב. אולי בגלל זה אני נפגשת איתו. להיות בלי שם זה כיף נורא.

נזכרת שצחקתי ממש הרבה שהוא לא הצליח לבטא את השם שלי זה נשמע משהו כמו: "פרועיןללכרימ".

תנועות ידיים משמשות אותנו לתקשורת, כמו שני תינוקות שרק נולדו ומבקשים תשומת לב בסיסית יותר, תשומת לב שאין אפשרות לשום שפה לבטא.

אני אומרת "הוא" אבל באותה מידה זאת יכולה להיות "היא", אני פשוט אוהבת להרגיש פחות נונקונפורמיסטית ככה. אין שום סיבה ששער ארוך, עור חלק ואיברים שונים יהפכו אותי לייצור שונה מבחינתו/ה.

הוא פשוט עמד שם ליד האגם, הסירה שלו פשוט ירדה באטיות אל תוך המים הקרים והוא נכנס אלייה והתחיל לחתור. במרכז האגם הוא חתר בצורה אנכית והיא התרוממה שוב לעבר הירח.

הוא הביט בי בצורה שלא הייתה סקרנות ולא הייתה התעלמות, לא קנאה, שנאה, אהבה, תשוקה. הוא הביט ביבצורה שדמתה לסירה שלו שהתרוממה ונגדה את כל הכוחות בהם האמנתי.

נדמה לי שחייכתי ואולי הוא הבין. הירח הענק והסירה שלו שנעלמת לאט כמו זבוב קטן על גבו של פיל לבן ענק.

כנראה הוא אוהב פרחים.

ערב אחד נמשכתי לריח הפריחה של הפרות החדשים וכמו חולת-ירח הגעתי לאגם השחור. הסירה שלו הייתה מלאה בבונגוויליות וגרניומים. הבנתי שהוא בוכה על המוות שלהם שנעשה בידיו המגושמות ועל זה שהם לא יפרחו מעולם בכוכב הקר שלו.

הערב החלטתי להביא לו לילך סגול.

ליטפתי את צורת הלב של הפרח ודמיינתי את החבר שלי מלטף אותו בכוכב הלבן והשקט שלו ונזכר בייצור המוזר שאותו הוא פוגש בכל ערבי שישי.