מה שצריך לקרות קורה

"שחררי. מה שצריך לקרות קורה" הוא ענה לה.
"איך אתה יכול להגיד את זה?" שאלה כשדמעות בעינייה.
"את באמת צריכה לשאול?" השיב.
היא הסתכלה מסביב ולאחר מכן בו. היא שנאה אותו כל כך באותו רגע. השעון שלה הראה 12:50, היא בלעה את רוקה בקולניות והורידה את ידה והכניסה אותה לכיס כך שלא תוכל לראות את השעה.
הוא נשם עמוק, אולי אפילו עמוק מידי והעביר את אצבעותיו בשערו.
היא הסתכלה לכיוונו והסיטה את מבטה במהירות, שמא מפחדת שייראה שמסתכלת, שמא מהפחד שאם מסתכלת עליו זה יהפוך להיות אמיתי.
הוא מצידו התקרב לחלון והסתכל על הרחוב. הרחוב היה כמו בכל יום. הילדים שסיימו את בית הספר רצו עם תיקים על הגב לכיוון ביתיהם. פקק קצר של מכוניות חסם את הכביש כשההורים העלו את ילדיהם על המכוניות שלהם. ילדה על אופניים ורודות חצתה את הרחוב מחוייכת ועברה שלישיית בנים שהתמסרו ביניהם בכדור כדורגל.
הכל היה רגיל, רגוע, שליו.
"אנחנו חייבים לעשות משהו" פלטה לפתע.
"זה לא יעזור מור" אמר בחצי ייאוש.
"נעצור את זה עכשיו, אבל היקום יימצא דרך אחרת למחוק את העיר הזאת" המשיך כאשר מתרחק מהחלון.
"זה לא יכול להיות דן. זאת העיר שלי".
"גם שלי" השיב בשקט.
"לא! זאת העיר שלי. העיר שלך לא קיימת אלא רק בעוד 50 שנה. בנויה על השרידים של העיר שלי" אמרה בעצבים.
הוא שתק. מה יכול להגיד.
"זה לא יעזור. גם אם תנסי, נשארו עוד 7 דקות".
היא הביטה בו.
"למה הגעת בכלל לשנה הזו? מה יש לך לחפש ב2020? ואל תשקר לי".
זה לא משנה מה שגיד עכשיו. שום דבר לא יעזור ולא יספק אותה הרי. בעוד כמה דקות המלחמה תתחיל והטיל ייפגע בעיר הזאת. הילדה על האופניים, שלישיית הבנים, הם לא יהיו יותר. הוא התיישב על הספה והושיט יד אל השלט.
"תעזוב את השלט! איך אתה יכול להיות כל כך רגוע?!".
"רגוע? את צוחקת עליי? את חושבת שלא ניסיתי להציל אנשים בעבר? שלא ניסיתי לשנות את ההיסטוריה? את חושבת שכל ההיסטוריה שאת מכירה היא ההיסטוריה הנכונה. היא לא, מור. היו כל כך הרבה שינויים בה. אין לך מושג על מה את דברת. אני לא רגוע! אבל אחרי שנים אתה פשוט מבין שאין לך מה לעשות!".
"העתיד דפוק! העבר דפוק!" צעקה והחלה לבכות. דן השמיט את ראשו. נשארו עוד חמש דקות, זה הכול. עברה בו מחשבה על לקחת אותה איתו. אבל גם זה לא יעזור. מה שצריך לקרות קורה וייקרה.
אבל אולי בכל זאת.

הוא פתח את דלת הבית וקרא לה. היא הגיעה עד אליו כאשר היא ממררת בבכי. מה הם אמורים לעשות חוץ מלראות את זה קורה?
"בבקשה" מלמלה.
"רק לנסות" המשיכה. מבטו נח על אוטו אדום שעבר מולם כשברקע צלצול בית הספר נשמע. הוא ניסה לשנות את ההיסטוריה כל כך הרה פעמים, היטלר, אסון התאומים, מלחמת העולם השלישית, אלו היו רק תוצאות לוואי של מה שעשה. לכל דבר היקום מצא דרך לעשות מה שצריך.
"סיפרתי לך על האסטרואיד שעצרתי?" שאל לפתע. היא הביטה בו בהלם מוחלט. היא הנידה בשלילה ללא מילים עדיין מנסה להסדיר את הנשימה בין יבבה ליבבה.
"ב1942 פגע אסטרואיד בכדור הארץ. שבעה מיליון אנשים נמחקו מעל פני האדמה. כשהתחלתי את המסע הזה היה לי ברור שזה המקום הראשון שאני חוזר אליו, שאני מנסה לעצור. שבעה מיליון אנשים שאני הולך להציל. הרגשתי מלך העולם. הגעתי חצי שנה לפני שזה לאותה תקופה. הפכתי לאחד מאנשי המפתח של נאס"א והצלחתי ליירט את האסטורואיד הזה. הייתי בעננים וחזרתי לשנה שלי כמו מלך. רק ששום דבר לא היה אותו דבר.
הצלתי שבעה מיליון אנשים ביום ההוא. שבעה מיליון שהיו אמורים למות וזה השפיע לחלוטין על רצף הזמן.
את מבינה? מה שצריך לקרות קורה. יש לזה סיבה. חזרתי לשנה שלי, לעיר שלי. אבל משהו היה שונה. הייתה מלחמת ענק. גופות בכל מקום. אנשים מורעבים בכל מקום. זה היה נורא.
מסתבר שבגלל שהצלתי אותם, נהיה פיצוץ אוכלוסין בעולם. העולם לא היה מסוגל להתמודד עם כמות האנשים שהייתה בו.
פרצה מלחמה בין כולם! רק כדי לכבוש שטחים כדי שלאנשים יהיה איפה לחיות. מלחמה כדי להשיג אוכל, יבול.
האנשים האלה היו צריכים למות. וזה שהצלתי אותם, הרס את התוכנית של היקום. זה משהו שהוא גדול מאיתנו, מור.
אז חזרתי שנים אחורה ולקחתי ילד קטן כפרוייקט, למרות אף אחד לא יודע את זה, וזה לא כתוב בשום ספר היסטוריה שתקראי. הכנסתי לו מחשבות בלתי נסבלות לראש. הפכתי בעיניי לבלתי נסבל. הייתי לצידו כל הזמן. עד שעלה לשלטון בגרמניה" הוא השתתק.
"אני יצרתי את היטלר" אמר לאחר כמה שניות.
"אני דאגתי שהיטלר יהיה קיים. ותיקנתי את זה. מתו 7 מיליון אנשים בגללו, וזה בגללי. אבל המלחמה ההיא גבתה שלוש עשרה מיליון נפשות, כי ככה זה. אם היו צריכים למות שבעה מיליון בני אדם יש לזה סיבה גדולה מאיתנו. היקום יימצא דרך אחרת להרוג אותם". היא הסתכלה עליו ובלעה את רוקה. איך יכול להיות שזה נכון? .
"מדובר פה בעיר. זה לא אותו דבר" קבעה לבסוף מנסה להתנתק מהעובדה שמדברת עם היוצר של האדם הנורא בעולם.
"את לא מאמינה לי".
"לא" אמרה בהחלטיות.
"אוקיי. בואי נלך יחד ונחזור אחורה בזמן, אני איתך. תנסי לעצור את זה. אם זה יצליח, לא יהיה שמח ממני".
היא חייכה. הוא הסכים אפשר עוד לעשות את זה! הוא הושיט לה את ידו וזו תפסה אותה וביד השנייה נגבה את דמעותיה.
"למתי ולאיפה?" שאל אותה.
"אם אנחנו רוצים לעצור את זה צריך להיות על המטוס שמפציץ" קבעה.
"בשביל להיות עליו צריך להגיע קצת לפני שממריא" אמרה לבסוף. הוא לא היה מסוגל להסתכל עליה. היא לא יודעת מה מחכה לה. היא לא יודעת כמה זה ישפיע עליה. היא לא יודעת כלום. אנשים מהעבר כל כך בורים, מצד שני הוא גם היה בור עד לרגע שהתחיל לנסוע בזמן. אי אפשר להאשים אותה.
הוא נזכר לפתע בפעם הראשונה שנסע בזמן וחיוך עלה על פניו.
"את לא עושה שום דבר בלי אישור ממני. אם תשני משהו נוסף…" אמר לה.
"פשוט תעשה את זה" קראה כשהיא אפילו לא מביטה בו.
"בהצלחה לנו" אמר
רעש עצום של מטוס נשמע לפתע. היא הסתכלה עליו כאשר האזעקה התחילה להישמע. הכול כאילו קפא במקום. כולם נעצרו במקומם בהלם מוחלט ומיד לאחר מכן המולה נוראית.

ושקט.