לציניקס 2041- פרולוג

לפני חמש עשרה שנה, העולם עוד היה רגיל.
מלחמות בנשק חם, ופיתוחים מדעים רגילים, ואנשים שהולכים בנחת לעבודות רגילות.

עד שקם פארן מונוסון, אדם מסוכן, מדען מטורף שעסק בגילויים גנטיים, שהם כל חייו.

אז העולם השתנה.

מונוסון פיתח זן מיוחד של בני אדם, לציניקס 2001, אבל בעלי יכולת יישום וחשיבה של רובוטים, חיות ובני אנוש גם יחד.

מונוסון קלט מאוחר מדי שהפיתוח שלו מסוכן יותר ממה שחשב, האב טיפוס, לציניקס 2001, נקבה, התרבתה במהירות מכדי להשמיד אותה ואת צאצאיה, צורת הילודה כמו דרך בעלי החיים היונקים, ובחמישיות.

הכלוב שבו כלא אותם מונוסון, נהיה צפוף. הוא ניסה להגיע לפתרון בעזרת חבריו, שהציעו לנסות לירות אל תוך הכלוב עד להשמדה מלאה של המחקר. אבל מונוסון התנגד בכל התוקף להשמדת הפיתוח המדעי שלו, ועזב את חבריו בלי לומר מילה.

עמיתיו לעבודה החליטו לבצע את רעיונם בלי הסכמתו של מונוסון, אך מסתבר שבמקרה הזה גבר הצד של הרובוט, והלציניקס 2001 וצאצאיה חסינים מפני נשק חם, מכל סוג שהוא.

הם ניסו את כל הדרכים האפשריות, אך דבר לא השפיע.
בנתיים כשחביריו למעבדה מנסים לחשוב על דרך להשמיד את הלציניקסים, מחפש מונוסון דרך ליישב אותם.

הלציניקסים בעלי אינטליגנציה גבוהה, ומבינים את הלך הרוחות במעבדה.
הלציניקס 2001 דואגת לגבי צאצאיה, ומנסה לחשוב על פיתרון שישאיר את כולם בחיים.

לילה אחד כשאף אחד לא היה במרכז השמירה על כלוב הלציניקסים, האב טיפוס בעזרת בנה הבכור, לציניקס 2002, פילמר, פרצו את הכלוב בכח, דבר שהתגלה כאפשרי. הפריצה הפעילה את כל מערכות ההגנה, והשערים נסגרו בזה אחר זה, האזעקות החרישו אוזניים וקולות טפיפות נעליהם הכבדות של השומרים קרבות, הדגישו לאב טיפוס את המציאות המרה.

לציניקס 2001, רצה לכיוון השער האחרון שנשאר פתוח, אחריה כל השאר , השער לאיטו התחיל להיסגר.
השומרים הגיעו מלמעלה, בידם מכשיר משונה, שהלציניקסים מעולם לא ראו במשך שהותם בכלוב.
אחד המדענים שעבד על השמדת הלציניקסים, ג'ארי נסאול, חברו הטוב לשעבר של פארן מונוסון, הגיע עם מכשיר כזה בידו וחיוך שטני על פניו.

הוא כיוון את המכשיר בדייקנות לעבר פילמר, ולחץ על הכפתור דמוי ההדק.
באנסטינקט אמהי ראשון, קפצה לציניקס 2001, להגן על הצאצא הראשון שלה, וקרן הלייזר המשוכללת פגעה בה למוות.

פילמר המזועזע ניטע על מקומו, בזמן שהשומרים החלו לחורר את החדר בלייזר חם, לציניקס אחר לציניקס נפל, גבותיו של פילמר התהדקו זו לזו, הוא לא ייתן למשאלתה של אימו, האב טיפוס, לרדת לטמיון.

אחרי כמה דקות של יריות בלתי פוסקות, עצרו השומרים על פי סימנו של נסאול.
על הרצפה שכבו דמויות דוממות של לציניקסים חסרי חיים.
חיוכו של נסאול התרחב והוא קטם קרן לציניקס חרוטה מאחד הגופות הדוממות ששכבו על הרצפה, 2035, לכל לציניקס על הקרן הימנית חרוט מס הלציניקס שלו.

אבל החיוך לא החזיק מעמד, נסאול התקרב אל עבר הדלת חיוכו נושר מרים קרן לציניקס כחולה מהרצפה, שבורה.
חרוטה במספר 2002.

יש – כמה – לציניקסים – מסתובבים – חופשי.
הוא לא יכול לתת לזה לקרות.

הקרן עצמה היתה שייכת לפילמר, יחד איתו ברחו עשרה לציניקסים,
2009,
2011,
2012,
2025,
2027,
2030,
2031,
2034,
2038,
והלציניקסית הכי קטנה מכולם, לציניקסית 2041, קיילין.

ברגע שיצאו ממבנה המעבדה, נעלמו קרני הלציניקס הניבים החדים וצבע השיער המוזר, והם נראו כמו כל בן אדם רגיל, הדבר היחיד שיכול להסגיר אותם לידי ג'ארי נסאול היה הקמע הענוד לכל אחד מהם על הצוואר, שיכול להפוך אותם חזרה ללציניקסים כשייצתרכו.

מאז הכל הפוך.
אנשים מסתובבים ברחובות במהירות המרבית כדי לא להיתקל ב-'חיילי המעבדה' שמסתובבים עם אקדחי לייזר שלופים מחפשים אחר הלציניקס הראשון שימצאו.
מאות אנשים גוייסו להיות 'חיילי המעבדה' על מנת לתפוס את הלציניקסים הנותרים.
שאר האנשים, כאלה שלא התאימו להיות חיילים, עבדו בייצור רובי לייזר, וחליפות הגנה נגד נשק הלציניקסים החזק .

ובמעבדות עצמן, "אנשי המעבדה" המשיכו לפתח אמצעים נגד הלציניקסים, ופארן מונוסון הוכרח לעבוד עבורם בעל כרחו.
הממשלה התפרקה, ונסאול לקח פיקוד.

הדבר היחיד שעוד נשאר בגדר נורמאלי, זה בתי הספר.
ילדים עד גיל 18 חויבו ללמוד בבית הספר, לשם נסאול היה מגיע פעם אחר פעם בימים שונים ומחדיר בילדים את הפחד מפני הלציניקסים, וה- "זכות" בלהיות חייל מעבדה.

וזה עבד לו, ילדים קטנים גדלו על סיפורי האימה על לציניקסים בעלי ניבים וקרניים שמצפים לרגע בהם יוכלו לתקוף בני אדם ,וחיכו לרגע בו הם יתגייסו.

ובין כל הבלאגן הזה, בפחד מתמיד, חיו בשקט הלציניקסים, חיים כמו בני אדם, אבל בסתר בלילות, היה פילמר, המנהיג, מזכיר להם אודות אמם, האב טיפוס, לציניקס 2001, ועל רצונה לשמור על המשפחה.
הוא היה מאמן אותם להלחם, במקרה ויפגשו באנשי המעבדה, ולהשתמש בנשק המיוחד והנסתר של כל אחד מהם, ובכוחות שלהם.
מחדד את חושי השטח שלהם, ומעורר את אינסטינקטי הרובוט המחלידים.

וכך במשך חמש עשרה שנים, עד היום.