להתחיל מחדש

אני מתחיל בחלל ריק. לובן בוהק משתרע לכל כיוון.
אני נושם עמוק ובונה לי צורה. פיסות קטנות של מחשבה יציבה נלקחות מהאוויר, ודמותו של גבר גבוה לבוש בחליפה ובעל פנים עמומים מופיעה באמצע השום-מקום. אני מנסה ליצור תווי פנים ברורים יותר, ונכשל.
חרא.
אני מתחיל לצעוד בכלום, מנסה החליט מה ליצור בו. זה מרענן כל כך, מין התחלה חדשה כאת, מקום שבו אני יכול לעשות הכל.
אני מנסה לבנות לי צורה חדשה, טובה יותר. אני הופך את עצמי למעין אל, תודעה מרחפת בריק הצחור.
אני משתעשע במחשבה לפתור פרדוקס ישן ואז מחליט שזה כבר משעמם כי אין לי שום רעיון, מעצב את המחשבה לצורת כדור נייר מקומט וזורק אותה אל פח המחזור הקרוב. אני שוב דמות הגבר.
עכשיו הכלום שסביבי נראה כמו מין משרד של מנכ"ל חברה יוקרתית. אני מסתחרר לרגע בכיסא המסתובב שלי, ומשחק בידי בטלפון נייד. אני מחווה בידי תנועה רחבה, ומולי נפתח צג הולוגרפי מחוכם, עשוי ננו-בוטים מירוסקופיים מצויידים בחיישני תנועה.
"ברוכים הבאים אל תיקי הזיכרון, אדוני. מה תרצה?" אומר לי המחשב בקול מכני.
"בוא נלך הפעם על קרב עם ארבע ספינות, אוקי?" אני אומר בעוד ששריון מפואר ומאוד לא ריאליסטי נטווה סביבי מחלל האוויר. אני מוסיף לתכונות שלי כוח פיזי עצום, מהירות אדירה וחוסן מוגבר. עכשיו טיל גרעיני ייראה לי כמו אגרוף מאחי הקטן.
האזור שסביבי משתנה, ואני מרחף בחלל החיצון. אני לא צריך קסדה, יש לי שדה כוח מגונן בנוסף לשריון. אני משתעשע לרגע בחוסר הכבידה עד שאני מוסיף באי רצון חוקים פיזיקליים רגילים. עכשיו אני כפוף לשלושת חוקי התנועה של ניוטון. נשאר רק לחכות.
הספינה הראשונה שועטת לעברי, ואני נדרך. עכשיו הכל תלוי בתזמון. אני שולף אקדח קרס רקטי ומכוון.
הוא נתפס בספינה.
אני עף אל כיוון הספינה כשאני מפעיל את המשיכה של האקדח, ואוחז בה בטופרי השריון הנשלפים. הם יכולים לחרוץ אפילו ננס לבן, שלא לדבר בכלל על שריון חללית עלוב. אני מניף את האגרוף שלי. מכה ראשונה, שנייה, שלישית. גוף הספינה נפרץ. שדות הגיבוי מחזיקים עוד רגע, ואני מרחיב את החור בידי החשופות. אני רואה אור אדום מהבהב בתוך הספינה. ארבעה חייזרים דמויי-זבוב נשאבים החוצה אל החלל הקר, ועוד אחד שלובש חליפת חלל ומחזיק באקדח קרס רקטי כמו שלי. הוא מוציא מסלק כוח-חזק מתוך החגורה שלו ויורה בי. חוסן מוגבר לא יועיל כאן, אבל יש לי הרי שדה כוח, שחוסם את הירייה שלו בלי שום קושי. אני נצמד אל הספינה באמצעות האקדח וחובט בו בעוצמה. הוא לא מספיק להגיב וכעבור רגע הוא נמצא כמה מאות מטרים ממני. אני נחבט בגוף הספינה וקם ללא שריטה. אני מפעיל מגנטיות במגפיים שלי ומטפס על גוף הספינה עד לצידה. אני קופץ.
אני רואה את הספינה הבאה טסה לכיווני ושולחת אלי שני טילים גרעיניים. לא ייגרום לי נזק, אבל זה כן יהדוף אותי מהמסלול שלה, ואני לא יכול להתפס על טיל באמצעות האקדח מבלי לפוצץ אותו. אני חושב לרגע, ואז אני מפעיל שדה פסבדו-גרביטציה כדי להסיט את הטילים מדרכי. רמאות, אבל עובד.
הספינה מתחילה לסטות מדרכה באמצעות סילוני קיטור בעודה שולחת אליי יריות של לייזר. קצת כואב, אבל לא מסיט אותי מהדרך. זו גם כן בעיה.
הספינה מפעילה את מלוא העוצמה ומצליחה לסטות מדרכי, ובדרך גם מצליחה לדפוק את הראש שלי על הדופן ולהסיט את מסלולי כלפי מטה באמצעות סילוני הקיטור. אני מפחית את הסיבוב העצמי שלי באמצעות תנועות יד מכוונות היטב ואז יורה לכיוון מחולל הגרביטציה של הספינה. אני מרגיש קרן גרביטציה נורית לעברי ואני מתחיל ליפול לכיון הספינה דרך הריק. אני נוחת על גוף הספינה שמתחילה להסתחרר סביב עצמה בחוסר שליטה, לוקח כדור ג'ירו ומתחיל ללכת בלי מאמץ על גוף החללית. ספינה נוספת דוהרת לעברינו, אבל אני לא דואג. אני אתפנה אליה אחר כך.
אני שולף ננו-מחולל שדות כוח ושם אותו על גוף הספינה. הוא מחשב לרגע ואז מתחיל להבהב. אני לוקח צעד אחורה ונצמד על גוף הספינה בכל הכוח.
הוא מתפוצץ.
אני פוקח עיניים. יש חור גדול בגוף הספינה, אבל הוא מכוסה בשדה כוח שמונע מהחמצן לברוח ומהגרביטציה לאבד יציבות. אני נכנס פנימה. אני מרגיש מייד בשינוי בכוח המשיכה, אבל הודות לכדור הג'ירו שלקחתי אני לא מרגיש בחילה. אני מתחיל ללכת לאורך הספינה.
דמוי-זבוב אחד מתקרב אליי מעבר לפינת המסדרון. אני מתכופף, חושב ואז מוותר. אני מרים ידיים ומסיר את שדה הכוח שלי. "עמוד עם פנים אל הקיר וידיים מאחורי הגב" אומר דמוי-הזבוב בקולו הרירי. אני מתקרב אל הקיר.
ומתכופף.
אני מרגיש משיכה לרגע כשהאוויר נשאב מהחדר ואיתו דמוי-הזבוב, אבל אני אוחז בקיר בחוזקה ומרים את שדה הכוח, כך שאני בטוח. אני רואה את שדה הכוח שיצרתי עם הננו-מחולל מהבהב מתחתי במקום שבו עמד עד לפני רגע דמוי-הזבוב. אני פוסע עליו בבטחה.
על דמויי-הזבוב הבאים אני לא טורח כל כך. אני פשוט יוצא החוצה דרך התקרה באמצעות עוד ננו-מחולל, ומשתמש בעוד אחד כדי לפוצץ את כל הספינה. אני טס אל כיוון הספינה הבאה על מטר הרסיסים. עכשיו כבר מתחיל להימאס לי מתחבולות.
אני טס לכיוון הספינה הבאה ושולף על-מסלק כוח-חזק. אני יורה בה בדיוק מושלם וצופה בהתפוררותה לאטומים.
והנה המטרה! הספינה האחרונה והגדולה ביותר, שאורכה כמעט שלושה קילומטרים, רובצת לה כמו דרקון מולי. היא מצוידת יותר מכל ספינה אחרת שיכולתי להעלות על דעתי, ובנוסף לשדה כוח מוגזם כמעט יש לה שלדה חיצונית עשויה מלבני ננס לבן. אבל אני שמרתי את התעלול הכי מחוכם לסוף.
אני מגביר את שדה הכוח שלי לעוצמה מלאה, ואז פשוט מגביר את הגרביטציה בקצה הרחוק ממני של הספינה ומניח לעצמי ליפול אל החללית.
היא נחצית לשתיים תוך שניות.
בגלל שהיא עטופה בלבני ננס לבן הגרביטציה שלה היא בלתי תיאמן, ולכן ברור שאני אפול עליה. שדה הכוח שלי היה חזק יותר, ולכן חדרתי את שלהם. באשר לאיך שהיא נחצתה, הרי הגברתי את כוח הכבידה בקצה השני בהרבה, וחוץ מזה, כבר הזכרתי שטופרי השריון שלי יכולים לחרוץ אפילו ננס לבן?
אבל זה עדיין לא נגמר. אני רואה תא מילוט קטנטן, מיועד לאחד כנראה, מפלס את דרכו עם מחולל גרביטציה דרך ההריסות העצומות. אני נתפס באחד מהרסיסים בעזרת האקדח וטס בעקבות התא. אני נוחת על הפלדה הקרה, מניף את אגרופי ואז-
"היי, אתה מקשיב לי בכלל?" שואלת אותי המורה המרושעת למתמטיקה. אני מתאושש מהדמיון. "כמה שוות זוויות בסיס של משולש שווה שוקיים שהזווית העליונה שלו שווה לשמונים מעלות?" היא שואלת בנקמנות, בטוחה שהיא הצליחה להכשיל אותי.
"חמישים מעלות" אני עונה מבולבל, בטוח שזה מובן מאליו. התלמידים האחרים מסתכלים בי משתאים.
"נכון, ולמה?" היא שואלת עם ניצוץ של אכזבה.
"בגלל שסכום הזוויות במשולש שווה למאה שמונים מעלות, וזוויות הבסיס של משולש שווה שוקיים תמיד שוות" אני עונה, עדיין מטושטש.
"כל הכבוד" היא עונה לי בעצב ניכר ומדשדשת משם אל התלמיד הבא. אני נכנס חזרה אל הריק הלבן, ומתחיל את הכל מחדש.