להתבגר לפני המוות

הקדמה:
"תיאו… אנחנו חייבים לעזוב. עכשיו." אנסטס קרא לי, לא אכפת לי.
רכנתי לכיוונה. הוא יודע שאני לא מסוגל לעזוב אותה שהיא ככה.
היא תהיה בסדר.
לא! היא לעולם לא תהיה שוב בסדר. כולה מדממת, נשמיתה נעצרה, עייניה התחילו לאבד הבעה. ריקות יותר מאי פעם.
על פנייה חרוט שמה בדמה. ככה היצורים העל טבעיים האלה מזהים את המוות שגרמו.
אני עוד לא בטוח במדיוק למה הם עושים את זה. מה אכפת להם. מימשהו שכבר מת…שרצחו בדם חם. לורה. רק לורה, חרוט באלכסון על לחיה. היא לא הייתה אימא של אנסטס או שלי. אבל היא טיפלה בנו ואהבה אותנו כבנייה הביולוגים. דמעות נטפו על לחיי. ללא הפסקה. אני בטוח שגם אנסטס בוכה, זה לא קורה הרבה. ששנינו נשברים בצורה כזו. מלבד בסוף הקיץ, משפחתו נשרפה למוות מפיצוץ לבה תת-קרקעית. מזעזע. זאת המילה הנכונה לתאר זאת. למשפחתי קרה משהו הרבה יותר גרוע. ואני לא מתכוון לדבר על זה כעת.
אנסטס רכן לצידי וליטף את שיערה הדק והמלוכלך של לורה.
הוא בוכה. אני בטוח. הוא הטיפוס הקשוח בדרך כלל, שמרים אותנו על הרגלים ואומר שהכל יכול לקרות ושהגרוע מכל עוד לא קרה.
אבל יש רגעים, שאתה פשוט לא יכול להתכחש לרגשות של בני אדם. למציאות שעוטפת את כולנו בזמנים כמו אלה. הפעם…אני, אנסטס, מוציאים הכל החוצה. ולאט לאט…קמנו, בלי להביט לאחור, והמשכנו לעבר החיים המצפים לנו. רק אני ואנסטס. שני נערים מתבגרים על סף מוות.