להתבגר לפני המוות -פרק 2-

האוויר היה צונן בשעות הבוקר המוקדמות. שמש הבוקר החלה לבצבץ מבעד לים השקט שנצפה מן הצוק שעליו צעדנו. אליזבת' ואני הלכנו כבר כמה שעות בהן הסבירה לי בקצרה שהיא לא תעשה לי כלום ושאנחנו הולכים למקום בטוח. שכדי לי לסמוך על זרה שהרגע פגשתי שטוענת שחברי הטוב מת. איכשהו, היא הבינה שאני מרגיש כך והראתה לי את אוסף הנשקים שלה. היא הסבירה לי על כל המפלצות שלא תיארתי לעצמי אפילו שקיימות! דברים מזעזעים… אין לי יותר מדי ברירות. וחבל. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא ימות. למרות שהיא סיפרה לי על חבריי הצוות שלה. היא טוענת שאם הוא יתקל בהם אני יפגוש אותו בקרוב מאוד.
" יש לך פחד גבהים?" שאלה אותי.
" מה?" עניתי בבלבול.
" אני יסביר לך אחרי שתענה לי, זה כן או לא?" אמרה נמרצות
" לא כל כך." מלמלתי בשקט והבטתי בה.
" אתה רואה את זה?" שאלה והצביעה על החוף.
" רואה את החוף?" אמרתי והסתכלתי עלייה.
" זה בטח ישמע מוזר לבן פליטים כמוך אבל… המפקדה שלי, היא נמצאת בתוך האדמה…ולא כל אחד יכול להיכנס עלייה. למזלך יש לך אותי." היא עצרה את הסבריה והושיטה את ידה לתיק הגב שלה. היא הוציאה משם חתיכת מתכת ארוכה עם וו בקצהו.
" לימדו את בני הפליטים איך משתמשים באביזרי הישרדות?" אמרה כאילו מדברת למישהו שלא איתנו.
" תפסיקי לקרוא לי בן פליטים." לחשתי בעצבנות. "ולא ממש. לא למדתי בשום מקום אף פעם. וגם… לאן את מתכוונת לחבר את זה?" אמרתי.
היא פלטה נשיפה והתכופפה לאדמה הלחה. הרגשתי משהו תופס את חולצתי.
" אליזבת'?" שאלתי. קלטתי אותה עומדת צעד אחד מול קצה הצוק. די רחוק מימני.
תוך שניות ספורות הרגשתי את כל הרוח בפני. צרחה יצאה מפי בלי יכולת לשלוט בה. עייני נעצמו מעצמן בשל הדף העוצמה. אני לא בטוח מה אליזבת' מנסה לעשות אבל הרגשתי שאני מתרסק באדמה. פקחתי את עייני. לא הייתי כרגע על חול הים. הייתי על קרקע מוצקה כמו של גורדי השחקים ב'שרידי טאון'. העיר שבה לורה נרצחה…
הרגשתי שאני שוכב על הבטן באמצע שום מקום שהייתי בו לפני כן. ראיתי מרחוק דמות מתקרבת עלי. מגפיה ארוכים, מכנסייה קצרצרים והיא הושיטה יד לעברי. אליזבת'. לא נראה שכאב לה בחלל מן הנחיתה כן. לעומתי שכל איבריי זעקו מכאב.
" תוך מספר דקות אתה תרגיש כמו חדש, סמוך עלי." אמרה. תפסתי בפרק כף ידה והתרוממתי.
"תודה." מלמלתי בשקט. אך לא נראה ששמעה אותי.
"זאת הפעם האחרונה שאתה קורא לי אליזבת' ברור? אני שונאת את השם הזה." אמרה בקול כועס במקצת.
"בתנאי שזאת הפעם האחרונה שאת קוראת לי בן פליטים." אמרתי בהרמת גבות דרמטית. היא קברה את פנייה בידה.
"בסדר.." אמרה וגלגלה עיניים. "אז מעכשיו אני אלי בשבילך. שאני לא אקרא לך תיאודור." אמרה. איך היא ידעה שקוראים לי תיאודור? טוב נו מה זה יכול להיות תיאו?
" בסדר אלי." מילמלתי ומשכתי כתפיים.
"כדי שנזוז. כולם מחכים לפגוש את בן הפליטים." אמרה.
"טוב אליזבת'." אמרתי. עכשיו זה ממש מזכיר קרב בין שני ילדים קטנים.
" אם אתה חושב ש'בן פליטים' זו מילת גנאי אז אתה טועה. אנשים כמוך ששורדים כל כך הרבה זמן בלי שימוש בטכנולוגיה ונשקים בין המפלצות האלה מאוד אמיצים." אמרה. פתאום היא מתחילה להחמיא לי..
"תיאודור." הוסיפה והסתכלה עלי בעיניה האפורות גדולות. גיחכתי. היא חייכה.
" מה שאת אומרת אליזבת'." אמרתי תוך כדי הליכה בין קירות מתכת גבוהים ומשובצים בגומי. אולי זה גומי…למען האמת אני לא בטוח מה זה.
היא נתנה לי כאפה. אבל יש לי הרגשה שזו כאפה חברית.
" ברוכים הבאים ל'ציידי המפלצות', תיאו." אמרה. הבטתי באולם ענק שבו היה שלט שעליו כתוב:
'מזל טוב לפליט הראשון בצבא'
"צבא? מה זאת אומרת צבא? כמו שהיה פעם." שאלתי אותה. לא מסיט את עייני מן השלט.
" המפקד שלי, אורנוס, יסביר לך. הוא מחכה לך." מילמלה ותפחה על כתפי למרבה הפלא.
מולי התגלה כערף עין אדם מבוגר יחסית עם זיפים שחורים וקרחת חלקה. עיניו היו נעוצות בי בצפייה. הוא לבש בגדים דומים לשל אלי בגרסה גברית יותר. אפודת עור שחורה עם חלקים שנצצו בכסף מאיים ומכנסיים כבדים תואמים.
" ברוכה הבאה תיאודור. נשמח לקבל אותך לצוות שלנו." אמר. חייכתי במבוכה