להתבגר לפני המוות -פרק 1-
שוטטנו במשך שעות בין מגדלים הרוסים מצופים בצמחייה. אני בטוח שבתקופה שבנו את אותם בניניים עצומים לא הייתה כאן צמחייה והכל היה מלא אנשים. הם לא ידעו להעריך את העולם שהיה להם אז. כי כיום, כל מה שאנחנו עושים זה ניסיונות קשים ללשרוד. עבר יום אחד מאז שנפטרה. אני לא בטוח עדיין איך זה קרה. היא הלכה לחקור את הבניין ההוא. לוודע שהוא בטוח. שמענו צעקה משם. לא בדיוק הקול שלה אבל משהו דומה. נכנסנו לשם. אני ואנסטס. היה מאוחר מדי. היא דיממה על הרצפה. פשוט כך…
אנסטס הסתכל עליי. הסתכלתי עליו. הינהנתי. כאילו זה הדבר הנכון לעשות. התחיל להחשיך סביבנו. לא נספיק להקים מחנה על עץ היום, אז ישנו תחתיו. השתיקה הזאת טובה לנו. גם לא היה לנו הרבה מה לומר. אנסטס התחיל להתרחק. הוא זקוק לשקט שלו. לזמן לחשוב. הנחתי לו ללכת הרחק מימני עד שלא אוכל לראות אותו יותר. לורה לעולם לא הייתה נותנת לנו להסתובב לבד ביער. היער מלא בעצי ברהילדים. ברהילד הוא יצור שאסונות הטבע יצרו. כמו אלה שלקחו את לורה מימני…
רק שהם שקטים יותר. הם מתגוררים בעצים וחוטפים למעמקי האדמה אנשים תמימים. משום כך אנחנו נוטים לישון במרומות העצים. רק שם בטוח מפניהם. אני לא יודע מה הם מעוללים, אך אני בטוח שמי שנחטף לא נשאר בחיים. מחשבה עלתה בראשי. לקחתי ענף וחרטתי את שמה על החול. Lura. בכיתי שנית. זה טוב לבכות. משחרר. אני מנסה להאמין שהכל לטובה, תמיד הרגלתי את עצמי להתעסק בלשרוד ולא בעצב. אבל הפעם אני מרגיש שאני דורש נקמה. החלום של לורה היה לתפוס אחד מהיצורים האלה. רק להם היא לא אהבה להמציא שם. לכל שאר המוטציות המסוכנות היא המציאה שם. וכן, ברהילד הוא אחד מהם. היא טענה שאם נרגיש 'בנוח' איתם אז נפחד מהם פחות. אולי היא צדקה. אני קורא להם המשמידנים. לורה שנאה זאת. שזה שם שיחזק אותם.
"תיאודור…תיאודור איפה אתה? אני מחכה לך." אמר קול. קול שלו בצורה מטרידה.
"תיאודור"הקול מוכר לי. זה נשמע כמו לורה. הכל בראש שלי. זה לא ייתכן כמובן.
דמותה התגלתה מולי. עומדת לראווה לבושה בבגדים מפוארים. בכל ימי חיי לא ראיתי בגדים כאלו. מכף רגל ועד ראש מכוסה בלבן. אין זכר לצלקות שלה, שנמצאות בכל מקום בגופה. עד אותו רגע. היה נדמה שהיא מרחפת.
"שלומות תיאודור." אמרה.
"לורה…זאת את?" אמרתי. מוקסם. מתעלמם מהרגשת הסכנה. לראות אותה מאיר אותי לחלוטין.
התקרבתי אלייה. כולה זהרה בתוך האפלה ששררה סביבנו.
"רוץ תיאו! רוץ!!!" נשמעה צעקה. הסטתי את מבטי מלורה. אנסטס עמד שם. כולו רטוב, אולי מזיעה או ממים. הוא רץ במהירות. עינייה של לורה השתנו. בעצם כולה השתנתה.
"אתה חושב שתוכל לברוח מימני ילד?" אמרה. קולה נעשה כבד ועמוק. לא אנושי. כל הזוהר מימנה נעלם כלא היה. והתחלף בעטיפת ברקים אפופה. עינייה הבריקו באדום והיא התקדמה לעברי. פורסת את כנפיי העטלף שלה לרווחה. התחלתי לרוץ. אין יותר מדי ברירות. המוח שלי עצר מלחשוב. מה הולך כאן? מי זה היצור הזה בדמות לורה? מדוע אנסטס מבוהל כך? ענפים רבים הכו בי בחוזקה. התעלמתי משלל השריטות שנוסף לעורי. לא ראיתי את אנסטס בקרבת מקום. הרגליים שלי משכו אותי בלי יכולת לעצור.
משהו נכרך סביב חזהי. אוי לא. רק שזה לא היצור ההוא…אבל מגעו היה רך. לא מגע מפלצת…מגע אנושי.
הדבר ההוא משך אותי. השתדלתי לעמוד איתן.
"אתה בסדר?" שאל אותי. דמות בגודלי נגלתה לעיני. זאת לא המפלצת. היה לה מגע שהזכיר את מגעה של לורה.
מגע אישה.
נהמות היצור נשמעו ממרחק. הדמות שמולי נשמה לרווחה. לא יכולתי לראות מיהו האדם העומד מולי, החושך הארור…
אור כחלחל נדלק מפינה רחוקה.
מולי התגלתה נערה בעלת פנים קטנות, שיער זהוב, עיניים כחולות או שזה רק נדמה מן האור? היא הייתה רזה ומצומקת. היא נראתה בגילי. אך הייתי גבוה מימנה במקצת.
"שלום. אתה בסדר? אל תדאג אני לא ג'קטור." אמרה. היא השתדלה לחייך אך במקום נראו
שפתיים דקיקות המרוחות על פנייה.
"ג'קטור?" שאלתי. הבטתי בנערה שנראתה מובכת.
"כ-כן. זה מפלצת שמשנה צורות לבני אדם." אמרה. היא זזה לאחור. כעת הבחנתי שעמדנו מאוד קרוב אחד לשניה. כמעט לא היה בינינו פער. גם היא לא שמה לב באיזה מצב נעמדנו.
"מי את?" שאלתי. "ולמה הצלת אותי? אני מניח…"
"אליזבת', אבל תקרא לי אלי. ואתה?" אמרה.
"תיאו."
"נעים להכיר אותך. הג'קטור הזה רדף אחרייך?" שאלה.
"בהתחלה היא הופיעה כמו בחורה שהכרתי פעם. אחר כך היא נהפכה לכזו. למזלי החבר שלי צעק לי לברוח מימנה." אמרתי. אלי הקשיבה בקשב רב.
"חבר? איפה הוא?" שאלה. עיני נפערו. היא צודקת. אם אני כאן, מה עם אנסטס.
"או או." אמרה שקלטה את מבטי.
"מאיפה את באת?" אמרתי. הגיע תורי להתנפל עליה בשאלות.
"אני צדה אותם. אני ברדיפה אחר הג'קטור הספציפי הזה כבר כמה חודשים. הוא מחליף צורות בקצב מסחרר." אמרה.
"לא ידעתי שיש מישהו שצד אותם…את כאן לבדך?" שאלתי.
"הם בדיוק נעלמו. כמו החבר שלך. אני מקווה שהם בסדר." אמרה.
הבחנתי באור הכחלחל שהתחיל להתפשט בתפוצה גדולה יותר. כרגע יכולתי לראות את כל גופה. בשונה מימני היא לבשה בגדים מהודקים מעור. חולצה בצבע שחור בוהק עם צווארון שנוטה לצדדים, מגפיים ארוכות עם שרוכים בצבע כחול ומכנסיים קצרים יחסית תואמים לחולצה. היא אחזה בידה נשק מאיים שנראה מוזר שמישהי במיימדים האלו מחזיקה. הנשק היה מאין מטה ארוך שבקצהו דוקרן שמזכיר עוגן. כולו היה זוהר בכחול יפהייפה. היא גם סקרה אותי. מגפיים גדולות, ג'ינס קרוע בחלק מהמקומות וחולצה רופפת. אני לא יודע איך פעם מצאו בגדים, אבל כיום מחפשים את הבגדים בביניינים העצומים. היא בטח לא השיגה את הבגדים האלו זרוקים בביניין.
"אתה מאנשי היערות נכון?" שאלה אותי.
"מה?" עניתי
"אה כן…אתה לא יודע מה זה. זה מי שהחליט להיות פליט מהממשלה ולגור באזורים האלה." אמרה.
"למה את מתכוונת? ממשלה? האזורים האלה? זה לא המקום היחידי שניתן לחיות בו?" "כן אתה איש יערות." מילמלה בשקט.
"תסבירי לי. מאיפה את? בממשלה?" שאלתי אותה.
"מה פתאום בממשלה! טפו טפו טפו." אמרה. הסתכלתי עלייה במבט מוזר. ממשלה זה לא האחראים על האנשים בכל מקום או שזה היה כך רק בעבר?
"טכנית גם אני פליטה. אבל מהפליטים הלוחמים. הממשלה שונאת שאנחנו הורגים אותם." אמרה בכבוד." זה רק יזיק! הם ינקמו בכולנו!" אמרה תוך כדי חיקוי קול צפצפני שאני בספק אם מישהו מדבר בטון הזה.
"מה אנחנו הולכים לעשות?" שאלתי אותה. היא הביטה בי.
"אין ברירה. אצטרך להביא אותך למפקדה שלנו. אולי תוכל להצטרף לצוות שלי אם תעבוד מספיק קשה." אמרה. היא כבר פנתה להוביל אותי לאזור המפקדה.
"חכי רגע…ומה עם אנסטס? החברים שלך?" אמרתי.
"אני בספק אם החבר הזה שלך, אנסטס, חי. אם הוא נתקל בחברים שלי אז הוא יחיה." אמרה. והמשיכה ללכת לכיוון המפקדה ככל הנודע לי. הלכתי לצידה. אם היא טוענת שאנסטס ימות שם אז אולי היא צודקת. היא רודפת אחר הג'קטור הזה. כואב לי לחשוב שאני הולך לאבד גם אותו. אבל משהו בתוכי אומר לי שהכל יהיה בסדר איתו.
תגובות (0)