להיות מספר אחד – חלק שמיני

לא הייתי צריך להסביר את עצמי, רומי חסכה ממני את ההתפתלויות שבניסיון להסביר מדוע אני זקוק לעבודה ובדחיפות. וכך קרה שבשבועות עד פתיחת שנת הלימודים האקדמית מלצרתי במהלך היום, השתעשעתי בציור במהלך הערב ובשיחה ערה על החיים ומשמעותם עם רומי.
פתיחת שנת הלימודים הייתה מאורע מרגש במיוחד עבורי, לא אגזים אם אומר שדמעות ממש זלגו מעיני כשרגלי דרכו בכתה בשיעור הראשון בשיטות מחקר. אני גם אחסוך מכם את כל הלחץ שהייתי נתון בו לפני תקופת המבחנים הראשונה, אלא רק אשאל אתכם מה ההימור שלכם האם הצלחתי לעבור אותן בשלום? נו מה אתם חושבים? ברור שהצלחתי בהתחלה הייתי בסדר ציוני 80-85 כאלה ואח"כ כבר הפצצתי. הייתי יקיר המרצים והתלמידים ביקשו שאעזור להם. מצחיק אהה? למען האמת הייתי אומר שזה בעיקר עצוב. חשבתי לעצמי כמה עוד צעירים כמוני מסתובבים להם שם בחוץ עוסקים במלאכה שלא נועדה להם רק בגלל שיקולים פוליטיים קרים של אדם כזה או אחר.
הייתי בפסגת העולם, מאושר מכך שאני הולך להוכיח להם שהשיטה שלהם דפוקה להראות להם שכמו תמיד הם לא לקחו בחשבון את כל הגורמים ואולי אפילו אצליח להוביל למהפיכה נוספת – פועלי כל העולם התאחדו (טוב לא יודע אם כל העולם אבל כל העיר או האיזור בטוח).
המחצית השנייה הייתה אפילו יותר טובה כי כבר הייתי די בטוח בעצמי וביכולתי, לא הרפיתי לרגע והמשכתי לדחוף כי פחדתי שכל הטוב הזה ייעלם. חוץ מזה נהניתי ללמוד. באמת. זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אני רוצה לעסוק בחינוך, הי אולי אהיה אפילו השר.
עד שיום אחד זה קרה, מדהים אותי שלא חשבתי אפילו לרגע אחד שהתוכנית הגרנדיוזית שלי הייתה מאוד פשוטה בעצם ואף אחד לא הפריע למהלכה אפילו פעם אחת. נקראתי למשרד הדיקן. קיבלתי מכתב מאם הבית המקסימה שלי, לין, שאגב אחרי הרבה מאוד זמן השתכנעה לצאת איתי והפכנו אפשר לומר לזוג, ובו נכתב: IC1124 שלום רב, הנך מוזמן למשרדי הדיקן לשיחה טרם הענקת פרסי מצטייני הפקולטה. צויינו גם מועד ושעה.
ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי שיקראו לי הייתי גאה במיוחד. מחשבותיי כבר רצו קדימה אל יום הענקת הפרס ועל כמה חבל שהוריי לא יוכלו לזכות להיות נוכחים במעמד זה.
IC1124" אתה יכול להיכנס" המזכיר קטע את מחשבותיי.
נכנסתי למשרד ושם ישב הדיקן – פרופ' פוקס, עיניו היו שקועות בדף שמולו, פניו המזוקנות חרושות קמטים, לבוש חליפה וארשת של חשיבות שרויה עליהן.
"אני עובר על ציוניך המצויינים, יש לומר" פתח.
"תודה, עבדתי קשה כדי להשיגם".
"כן אני יודע עקבתי אחריך" אמר הדיקן ונשם נשימה עמוקה.
"גם אני עקבתי אחריך דידי וואן" נשמע קול נוסף מעברו השני של החדר.
ברגע הראשון, לא ממש הבנתי מאיפה הגיע הקול והרגשתי כאילו הקול בעצם נמצא בתוך ראשי אבל תוך שתי שניות הופיע שר החינוך ואתו עוד אשה שאינני מכיר ונעמדו מולי.
הדופק שלי האיץ בצורה מטורפת, הייתי בטוח שדם יפרוץ לי כל רגע מהאזניים, נחיריים או מכל חור אחר.
"אני שמח שאתם עוקבים אחריי" התאמצתי מאוד להישמע הכי לא מתאמץ שאפשר "ולאיזה מסקנות הגעתם?"
"דידי וואן כמו AC1 ו- DC2 במחזור שלך ועוד רבים טובים אחרים לפניך בכל מחזור, אתם היוצאים מן הכלל אך זה לא אומר שנוותר על הכלל"
"כלומר ידוע לכם שמשהו בתוכנית המהפכנית שלכם לקוי?" העליתי את קולי.
"ברור" שלושתם ענו במקהלה
"אבל בגלל כמה חבר'ה בודדים שמתגלים כיוצאי דופן לא נהרוס את הסדר החברתי המצויין שנרקם כאן".
"אתם דנים אנשים כמוני לעבדות לכל ימי חייהם ואתם מצפים שנעבור על כך בשתיקה?" הדם עבר מהחורים לראש.
"אני לא רואה אף אחד מתקומם" אמר שר החינוך " כולם דווקא די מרוצים, הם לא צריכים להתחיל לחפש את עצמם במהלך חייהם, הכל קבוע וידוע מראש"
"האם אתה באמת חושב שהיית מצליח להתחמק בכזו קלות אילולא היינו נותנים לך לברוח מהמתקן לטיהור אשפה ולהגיע לכאן?" הדיקן שאל ועיניו התכווצו לכדי חרכים.
"בכל מחזור אנחנו שותלים מספר נכשלים מדומים" אמר השר "המטרה לבדוק האם הרוח האנושית תוביל אותם להתנגד ומה יהיו מעשיהם. במרבית המקרים, האנשים הללו ברחו והתחילו חיים חדשים תחת שם בדוי, עברו לערים מרוחקות או לישובים מבודדים ".
"אתה היחיד עד כה שהחליט ללכת ללמוד ולהילחם עד הסוף בגורל שקבענו לך" אמרה האשה שהייתה אתם "מה שאומר שאתה התקדים, אבל מרגע שהמהלך הזה יתרחש יש לצפות שיקרה שוב".
"זאת אומרת שאני סוג של עכבר מעבדה, אתם טיפלתם בי בצורה מסויימת, העליתם השערה לגבי התנהגותי הצפויה, חלק מן התוצאות איששו את השערתכם וחלקן היו מעבר למצופה. איזה סוג של פיצוי אני מקבל?"
"פיצוי?" שאל הדיקן "איזה פיצוי אתה רוצה? מגיע לך להיענש על שהפרת את חוקי המדינה".
"כמו כל חיית מעבדה, אם ביצעתי את המשימה מגיע לי איזה פרס לא? פרס על כך שעשיתי מה שנתבקשתי לעשות, אחרת לא אעשה זאת שוב".
"אז זה בדיוק העניין, שזה מופע חד פעמי, אתה לא צריך לעשות אותו עוד פעם" אמר השר.
התיישבתי על אחת הכורסאות בחדר והבטתי בהם. לראשונה הבנתי שאני בסך הכל פיון במשחק ואנשים רבי מעלה מזיזים אותי קדימה אחורה ימינה שמאלה כרצונם מבלי שתהייה לי שליטה על כך. בחירה חופשית בתחת שלי, האנשים האלה גזלו ממני את הזכות הבסיסית שלי בתור בן אדם, כאילו היו אלוהים.
"מה עכשיו?" שאלתי ביובש.
"עכשיו אתה יכול לחזור למקומך הטבעי באקדמיה ולהמשיך לחיות את החיים שנועדו להיות שלך מלכתחילה" אמר הדיקן.
"בתנאי ש…" העיניים שלי היו קבועות בעיניו.
"בתנאי שאתה חותם על מסמך ובו אתה מתחייב לא להפיץ שום מידע לגבי הפרשה וכמובן לא ליצור קשר עם משפחתך חבריך ומכריך" סיים הדיקן.
"ואם אבחר שלא לחתום על כזה מסמך?" שאלתי.
"אז אתה כנראה ממש טיפש ודידי וואן הולם אותך מאוד וכן מקום תעסוקתך הקודם אליו תוחזר מיד" אמר השר.
"כאילו שיש לי ברירה בכל מקרה לא אוכל לדבר על מה שקרה, הרי תמצאו דרך לעקוף את חופש הבחירה שלי ותמנעו ממני את חופש הביטוי ועוד זכויות אחרות. איפה חותמים?"
"ילד טוב" האשה הגישה לי דף ועט.
חתמתי בחוסר רצון מובהק ויצאתי מהחדר תוך כדי טריקת הדלת.
רצתי. רצתי בלי הפסקה יותר משעה. רציתי להיעלם. להתנדף. למות.
האנשים האלה שיחקו בי, במשפחתי כנראה בחייהם ובגורלם של אנשים רבים. זה היה גדול עליי בכמה מידות ואני באמת חשבתי שאני חכם יותר מכולם.
אני אדם שרוצה לחיות את חייו בשקט ובדרך כלל אינני נוטר טינה, אבל הפעם נדרשת נקמה.
כולנו נולדנו שווים, לאף אחד אסור לזלזל כך בבני אדם ולגזול מהם את האמונה בעצמם. אף אחד לא יכול לשחק את אלוהים ולהזיז אותנו כאילו היינו בובות תלויות על חוט.
רצתי עד שלא יכולתי יותר וחוץ מזה רעיון חדש הבשיל במוחי…..