להיות מספר אחד – חלק שישי

צעדתי בזהירות בדרך הצדדית, בנתיב שבחרתי לי להיות שביל הבריחה שלי. המשכתי עוד כשעה אחרי שהחשיך ואז התחלתי לחפש מקום מסתור שאוכל להעביר בו את הלילה. כמה מאות מטרים לאחר מכן מצאתי מבנה נטוש שענה על צרכיי. פרשתי על הרצפה את השמיכה שארזתי בתוך התרמיל, המעיל הדק שלי כסה אותי ותרמילי לראשי. בתקרה היו חורים שאפשרו לי לראות את השמיים זרועי הכוכבים. אנחנו גרגר אבק חסר חשיבות, חשבתי לעצמי, אף אחד מאתנו לא מבין כמה החיים שלנו ארעיים, רגע אחד אנחנו חיים את חיינו בשלווה ובשבריר שנייה הכול יכול להתהפך "הודות" לכוחות גדולים מאיתנו שאיננו מסוגלים להתחיל להבין. איזו חרדה קיומית נפלה עליי? חשבתי לעצמי כי למרות הסבל הרב שעבר עליי בחודשים האחרונים הצלחתי איכשהו לשמור על שפיות ועל אופטימיות זהירה. השתדלתי להסתכל על כל מהלך חיי בתקופה זו בצורה פילוסופית, הייתי אומר אפילו די מנותקת. הייתי מכוון מטרה – לברוח מחיי המאולצים ולהחזיר לי את החיים שהיו מיועדים לי מלכתחילה. ולכן לא הבנתי מאיפה נחתו פתאום כל הרגשות השליליים? אני מניח שחוסר הוודאות לגבי עתידי, הפרידה מהוריי מבלי שיידעו אפילו ולא ברור עדיין לכמה זמן, סופיה אהבתי הנכזבת ובן חברי שהמשיך הלאה מבלי להסתכל לאחור ולהציע כל עזרה כל אלו גבו את שלהם כעת, הרגשתי מעורער מעט.
שינה טובה תעשה לי רק טוב ומכיוון שהייתי עייף מאוד, לא לקח זמן רב עד שנעצמו עיניי ושקעתי בשינה – ממש לא רגועה.
חלמתי שאני עדיין במפעל לטיהור אשפה אלא שהפעם אני קשור אל קו המיון ועובד 24/7 בליהפסקה בלי אוכל ובלי שינה. העייפות משתלטת עליי ואני מרגיש מסוחרר, עוד רגע אתעלף. אני מנסה להשתחרר מהכבלים שמקבעים אותי למקום אך ברגע שאני מצליח, הרצפה תחתיי נפתחת ואני מתחיל ליפול למטה. הנפילה ארוכה מאוד במקום חשוך לגמרי, הלב שלי דופק חזק ואז אני פוגע באדמה…התעוררתי בבהלה, לקח לי כמה שניות להבין איפה אני נמצא, נשמתי לרווחה וניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה. השמיים שנראו דרך התקרה החלו להתבהר סימן שהיום מפציע. אכלתי את העוגיות שלקחתי לי כצידה לדרך, אספתי את דבריי וחזרתי לצעוד בדרכי לעבר העיר הסמוכה שם אף אחד לא הכיר אותי.
אחרי שש שעות בערך של הליכה נראה שלט המורה על הכניסה לעיר השכנה.
נכנסתי לבית קפה קטן שראיתי כמה דקות אחרי, על השלט נכתב "המקום של רומי" ומכיוון שהייתי עייף ורעב רומי והמקום שלה נראו לי ממש כמו גן עדן קטן. דלת הכניסה הייתה פתוחה למחצה ומשני צדיה עדניות ובתוכן פורחים פרחי גרניום ורודים וסיגליות. שני אנשים מבוגרים ישבו ושתו קפה בשולחן פינתי הם זרקו מבט לעברי והמשיכו בשיחתם. התיישבתי באחד השולחנות הסמוכים לחלון והבטתי בתפריט שהיה מונח על השולחן. המחירים היו סבירים אבל אני חייב לזכור שהכסף המצוי באמתחתי מצומצם ואני חייב לחשב היטב את האופן שבו אני מבזבז אותו. החלטתי ללכת על אומצה ופירה. המלצרית ניגשה אליי כשחיוך נסוך על פניה.
"מה בשבילך?"
"אני אקח את האומצה והפירה" אמרתי "ואשתה מים".
"אתה חדש פה נכון?" שאלה וחיוכה לא מש מפניה
"נכון, אני אני הולך ללמוד פה" עניתי וחייכתי בחזרה
" באמת? איזה יופי בטח הוצאת ציונים יפים במבחני ההסמכה שלך?" עיניה נצצו וניכר היה שהיא מתפעלת ממני "מה אתה הולך ללמוד?" המשיכה לשאול.
"אני אלמד חינוך ופסיכולוגיה" אמרתי בהתלהבות, כי פתאום הבנתי שהתוכנית שלי באמת יכולה לעבוד.
"אגב, אני רומי" היא הושיטה את ידה לפניה.
"אני דניאל או IC1124" הושטתי את ידי בחזרה,לחצנו ידיים והרגשתי קצת לא נעים בגלל השקר.
"אנחנו לא חייבים להשתמש בשמות המזורגגים האלה נכון?" קרצה רומי "כי אז אתה עלול לגלות מה אני שווה באמת לפי משרד החינוך החדש".
"לא אנחנו לא חייבים" עניתי והשפלתי את מבטי.
"אני כבר בת 43 עוד מעט, עבר זמן רב מאז נבחנתי באותם מבחנים ואולצתי לעבוד כמלצרית, למרות שמאז שהייתי ילדה כל מה שרציתי לעשות זה רק לרקוד וללמוד אומנות. המדינה הזו גזלה ממני את חיי, את חלומותיי את אהובי שעזב לעיר אחרת כדי ללמוד והכיר מישהי מוצלחת יותר ממני והשם שאני צריכה לשאת כמו איזה קעקוע של בושה הוא הדבר האחרון שאני מוכנה לעשות. כל זמן שאני לא חייבת לעשות זאת, וכמו שאתה רואה אני די רחוקה מכל מה שקשור לממסד שיכול לבדוק אותי ואת איך שאני חיה את חיי".
"אני מצטער בשבילך" לא יכולתי להרים את עיניי ולהביט בה. הרגשתי שהיא אומרת את הדברים האלה בכוונה, אולי מישהו עלה עליי, הרגשתי שזיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחי.
"אבל אתה צעיר והחיים לפניך, אני שמחה לשמוע שיש צעירים שיש להם עתיד מבטיח יותר".
"רומי, המקום הזה שלך?" פתאום קלטתי
"כן" ראיתי את הגאווה על פניה.
"אחרי שנים של עבודה קשה ומאומצת, הצטבר לי סכום כסף מספיק גדול כדי לקנות את המקום מהבעלים הקודמים. מכיוון שאין שום חוק שאוסר על מי שלא צלח את בחינות ההסמכה לרכוש לעצמו נכסים, אף אחד לא יכול היה למנוע זאת ממני, למרות שאתה לא מתאר לעצמך אילו שבעת מדורי גהינום ניסו להעביר אותי".
"שחס וחלילה לא תחשבי שאת יותר מרק מלצרית" אמרתי.
"בדיוק. מעולם לא פחדתי מעבודה קשה ואלוהים עדי שאומץ היה לי בלי סוף. הבחינות האלה היו טעות אחת גדולה וברור לי לגמרי היום שמישהו שם לעצמו מטרה להכשיל אותי. אבל אני לא התייאשתי ואיבדתי תקווה ידעתי שיום אחד אשיג את מה שאני רוצה".
"בוא אחריי" קרצה לי.
הלכתי אחריה בשקט. עברנו על פני אולם ההסעדה ועל פני המטבח ויצאנו מהדלת האחורית ישירות לפרוזדור ובו שתי דלתות.
"לא התכוונתי לוותר על אף אחת מאהבותיי" אמרה מהורהרת ואז היא פתחה דלת אחת, זה היה סטודיו למחול.
"החל משעה ארבע אחר הצהריים שני מלצרים ממלאים את מקומי במסעדה ואני מעבירה שיעורי מחול לילדות של הפועלים החיים בשכונה הסמוכה. למדתי לבד, ואני יכולה להגיד שלמדתי מצויין".
"ומה יש מאחורי הדלת השנייה?" הייתי סקרן.
"לאט לאט לך" היא הוליכה אותי לחדר השני מעברו השני של הפרוזדור. זה היה חדר עבודה מרווח ובו ציורי קנבס שהונחו על גבי קנים מתאימים.
"גם את זה את מלמדת"? הבטתי בה בהתפעלות
"לא, את זה אני עושה בשעות הפנאי" היא סגרה את הדלת מאחוריה "אני גם לא מוכרת אותם או מציגה בתערוכה כי הדרישה לציורים מהסוג הזה היא מאוד קטנה, כמו שאתה יודע אנשים קונים בעיקר אנימציה ממוחשבת לקשט בה את ביתם".
חזרנו אל המסעדה ואני מודה שהייתי מופתע.
"אתה בטח שואל את עצמך: איך זה שאני לא מפחדת ללכת עם החלומות שלי ונגד החוק? אז בהתחלה באמת פחדתי שיגלו, אבל אחרי שנה בערך, הבנתי שאני לא באמת מעניינת את אף אחד ואני יכולה להמשיך לעשות כרצוני, כל זמן שאני משלמת מיסים ולא עושה בעיות לממשלה".
"ואת מספרת לי את כל זה כי…."
"כי יש לך פנים טובות ואתה נראה לי בחור מוכשר. ואני לא טועה בלקרוא אנשים" היא חייכה אליי ועיניה זהרו.
"יש לך משפחה, בעל וילדים, רומי?"
"לא" ענתה וראיתי שעיניה נכבו
"את אשה יפה, איך זה יכול להיות?"
"לצערי התאהבתי באדם הלא נכון, חשבתי שהוא יוכל ללכת נגד המוסכמות ולהתחתן איתי למרות ההבדלים במעמד ובמקצוע, אבל הוא רק רצה לכייף לזמן מה ואז המשיך הלאה. הוא התחתן עם מישהי הרבה יותר מצליחה ממני, סטודנטית לרפואה ואני שליבי נשבר, לא הצלחתי להתאהב שוב מעולם" היא התיישבה והביטה דרך החלון.
הסתכלתי סביבי, על המקום של רומי ושמחתי שנכנסתי אליו ופגשתי אותה, הסיפור של רומי למרות העצב השזור בו הבהיר לי שאני בדרך הנכונה.
"תודה לך רומי היה לי גם מאוד טעים וגם מאוד נעים אבל אני חייב ללכת, כמה אני חייב לך?" שאלתי.
רומי הניפה את ידה בביטול ורק אמרה "זה על חשבון הבית. תבוא לבקר כשאתה בחופש מן הלימודים".
"אני בהחלט אשמח לבוא לבקר אותך בין המבחנים" חייכתי והבטתי לתוך עיניה בפעם הראשונה בבטחה רבה…