להיות מספר אחד – חלק שביעי

ישבתי על אחד הכסאות בחדר ההמתנה של מזכירות הפקולטה לחינוך. הבטן התהפכה והמחשבות רצו בתוך הראש במהירות רבה אבל כלפי חוץ לא ניכר שום זכר למלחמה שהתחוללה בתוכי.
"כל מה שאני צריך לעשות זה רק להניח את גיליון הציונים המזוייף לצד תעודת הזהות המזוייפת לא פחות, לשלוף את מכתב ההמלצה שאמא שלי כתבה וחתמה עליו ללא ידיעתה ולקוות שכמו בהרבה מוסדות במדינה הקדמה עדיין לא השתלטה באופן מלא ולכן לא יאמתו מיד את הנתונים מול מאגר השמות הלאומי באמצעות טביעות אצבע או סריקת תווי פנים" קל לתכנן מקווה שגם קל לבצע. זו תוכנית פשוטה למדי חזרתי על הדברים בראשי
ושלא תחשבו שאני כזה אידיוט ואני לא מבין שגם אם במפגש הראשון לא יבקשו טביעות אצבע בסוף אימות הנתונים יתבצע בדרך כזו או אחרת ובאותה שנייה הלך עליי. אז כמו שאתם מבינים חשבתי על הכל וכאשר חבריי זייפו את תעודת הזהות שלי הם חדרו גם למאגר הנתונים הארצי ושינו חלק מן הנתונים כך שיאפשרו לי להוציא לפועל את תוכניתי. דבר זה גורם לאדם הסביר לתהות: אם החבר'ה האלה כל כך מוכשרים איך זה שהם קבורים עמוק בזבל? כל בר דעת יוכל לענות לעצמו מיד, זאת כמובן בתנאי שהוא לא איזה פקיד ממשלתי, הבעיה היא בשיטה לא באנשים!!!
IC1124 נשמע בקול רם שמי הבדוי. ולא, לא התבלבלתי שיננתי אותו היטב והוא תאם את מידותיי יותר ממה שרציתי להודות. נכנסתי לחדר, גבר בשנות החמישים עמד מול צג המועמדים לקבלה. הוא הושיט לי את ידו ואני לתומי חשבתי שעליי להושיט את ידי כדי ללחוץ אותה, אלא שהוא אמר בקול חסר כל צבע: "המסמכים בבקשה".
"אה, כן, הנה הם" הושטתי לו אותם.
הוא הביט בהם ממושכות ואני הרגשתי איך הדופק שלי מואץ מ-60 ל-200 אבל המשכתי להביט בו כאילו לא קורה כלום.
"אתה נרשם לפקולטה לחינוך" קבע, לא שאל.
"כן למסלול הכפול חינוך ופסיכולוגיה".
"מכתב המלצה?" הסתכל עליי במבט שואל.
"במסמך מתחת לתעודת ההסמכה" עניתי בקרירות שהפתיעה אפילו אותי.
הפקיד סרק את כל המסמכים והעבירם לתוך תיקיה שפתח על שמי במחשב, הוא היה מאוד יעיל כיוון שבתוך 5 דקות הייתי כבר רשום כסטודנט בפקולטה לחינוך, קיבלתי מפתחות למגורי הסטודנטים ושמות של שני אנשים שעליי ליצור איתם קשר ברגע שאתמקם במגורים החדשים שלי. נשמתי לרווחה,מטאפורית, התוכנית שלי עומדת לצאת לפועל וזה כל כך פשוט וקל.
לפני שיצאתי הגבר המשעמם והאפור הזה שתפקידו העיקרי בחיי היה לשנות את מהלכם מעכשיו והלאה פתאום קרא לי בשמי: "דניאל, הרבה זמן לא ראיתי את אמא שלך, תמסור לך דרישת שלום. היא אשה מקסימה".
הפנתי את ראשי אליו והשתדלתי מאוד לא להראות שאני הולך לחטוף התקף חרדה: "בוודאי, אמסור לה כשאראה אותה בפעם הבאה".
וזהו יצאתי משם.
"מה זה היה צריך להיות?" הרגשתי זעה קרה מטפטפת מגבי "אני הולך להתעלם מזה, כי הכול הלך כשורה, אז אולי אין למשפט הזה כל משמעות, אם אדוש בזה יותר מדי זה עלול להרוס את כל התוכנית" החלטתי עם עצמי והתחלתי ללכת בכיוון כתובת המגורים שנתן לי הפקיד.
לימודי המחצית היו אמורים להתחיל בעוד כשלושה שבועות, יהיה עליי להתארגן במגורים ואולי לחפש עבודה כדי שאוכל לממן את עצמי.
הבעיה הייתה שאם אני תלמיד מצטיין, שסיים את לימודי החובה בציונים גבוהים ועתיד להתחיל ללמוד באוניברסיטה, המדינה הייתה אמורה לממן את לימודיי ומחייתי. איך אסביר את העובדה שעליי לעבוד כדי לממן כל זאת? לגבי שכר הלימוד לא הייתה כל בעיה. מכיוון שבמהלך עבודתי כמטהר אשפה חסכתי חלק גדול משכרי והפקדתי אותו בחשבון בנק שהוסב עלי ידי חבריי המוכשרים לזיוף לחשבון שתכולתו הועברה ישירות לחשבון האוניברסיטה. לפחות את שנת הלימודים הראשונה אני יכול לממן ואחרי שאצלח אותה, בציונים טובים כמובן, התוכנית שלי תשיג את יעדה ואולי לא אצטרך יותר לדאוג לתשלומים כאלה ואחרים.
בעודי חושב על כל האפשרויות העומדות בפניי בנושא, הגעתי אל מגורי הסטודנטים. בניין לבנים חומות בן 3 קומות, בחזית מרפסות קטנות ועדניות פרחים מקשטות אותן.
"נחמד ביותר" חשבתי לעצמי "בטח יותר נחמד מהמגורים הקודמים שלי".
ניגשתי לאב הבית שהסתבר היה בחורה צעירה וחמודה ששמה לין.
"הי" חייכתי אליה
"הי" השיבה בחיוך חזרה "מי אתה אם אפשר לשאול?"
"אפשר ורצוי, אני תלמיד חדש והופניתי על ידי המזכירות" הראיתי לה את המכתב שנתן לי הפקיד בקבלה לאוניברסיטה.
היא ניגשה למחשב, תקתקה משהו, המדפסת התחילה להרעיש ולטרטר ולבסוף נפלט המפתח לחדר המיוחל. היא הושיטה לי את המפתח וביקשה ממני לחתום על איזשהו מסמך שבו אני מתחייב לשמור על מגוריי, לא להרעיש אחרי חצות ולבצע תורנות חודשית של איסוף אשפה למחזור וניקיון החצר.
"אוקי, בוא אחריי" היא יצאה מהחדר ואני בעקבותיה
הסתכלתי בה מתנועעת בעודי צועד מאחוריה וחשבתי שהרבה זמן עבר מאז שיצא לי להיות עם מישהי. האחרונה הייתה סופיה – חשתי איך הלב מתכווץ. בחנתי את אב הבית בזמן שהלכה לפניי "כן יש לה קימורים ממש יפים, וחיוך שובה לב".
היא פתחה את הדלת, החדר היה מרווח, על הרצפה שטיח צפוף ונעים בצבע אפור כהה, בצד אחד של החדר הייתה מיטה גבוהה ומסודרת, בצד השני של החדר שולחן כתיבה וספרייה גדולה. החלון מקושט בוילונות לבנים והקירות צבועים באפור בהיר עם עיטורים בצבע יין אדום כהה.
עמדנו שנינו כמה שניות בפתח החדר ואני חשבתי לעצמי שאני פשוט עייף מהמסע הלא ארוך מדי אך מלחיץ מאוד שעברתי, הייתי שמח להיכנס למקלחת ואז להתפתל יחד עם לין בתוך המיטה.
"זה החדר שלך, אם תהיינה בעיות אתה יודע איפה למצוא אותי" חייכה וסגרה אחריה את הדלת.
טוב, להתקלח קורה להתערטל להתפתל ולהשתגל לא, באסה. אי אפשר לקבל הכול בחיים.
המים שטפו מעליי את תלאות המסע וכמובן לכלוך וריחות בלתי נסבלים בעליל.
"אני חייב למצוא פתרון לבעיה הכלכלית" חשבתי מתחת למים הזורמים…
לצערי שוב נורית לא נדלקה מעל ראשי ולא גיליתי שום תגלית מרעישה באותו רגע.
שלוש דקות אחר כך זה דווקא כן קרה, יצאתי נוטף מן המקלחת, עטפתי את עצמי במגבת שהונחה מקופלת על המטה שלי ואז מצאתי את התשובה לבעיית התעסוקה שלי. מחר בבוקר אני ניגש לשם דבר ראשון, אני לא חושב שהיא תגיד לי לא…