להיות מספר אחד – חלק רביעי

הסריקה היא פעולה יומיומית. אני מחויב אליה פעמיים ביום כחלק מחוזה ההעסקה שלי. אם לא אופיע בסריקה, אני צפוי לעונש של מאסר, וככל שמשך הזמן בין הסריקה להופעתי המחודשת יהיה גדול יותר כך אני צפוי לעונש מאסר ממושך יותר. מחשבות על הסריקה, רצות לי בראש מדי יום לפני שאני עוצם את עיניי ונרדם, יותר נכון מחשבות על הטבע האנושי ועל רוע.
האם האנשים שהגו את תוכנית החינוך המחודשת – "הצלחת חייכת, נכשלת נדפקת", הם רעים ביסודם? למען האמת אני לא בטוח בכך. כלומר זה שהייתה להם תוכנית על מאוד ברורה וכולנו, כל אזרחי המדינה, שימשנו ומשמשים כפיונים היא עובדה ברורה. הקושי הגדול שיש לי הוא לאו דווקא עם ההוגים של התוכנית אלא יותר עם משתפי הפעולה, עם אלו שמרוויחים מסבלם של אחרים, עם הנגררים אחרי אנשים שרוצים לגרור לעשיית מעשים שלו הנגררים היו חושבים מחשבות עצמאיות כנראה שלא היו מבצעים את אותם מעשים. בעיה גדולה לא פחות שיש לי היא עם אנשים שמקנאים, וקינאתם מעבירה אותם על דעתם כך שהם מוכנים לגרום עוול וסבל לאחרים. כל האנשים הקטנים והבזויים האלו יקפצו על ה"מציאה" שנקראת תוכנית החינוך המחודשת. לצערי, לאחר שבועות ארוכים של עבודה מפרכת ומחשבות עמוקות על משמעות החיים, הטבע האנושי נראה לי פשוט מחורבן מיסודו. בכל פעם שהאגו של פלוני מגיח בכל מפלצתיותו אל פני השטח, אני צופה פגיעה, אני לא מאמין באנשים טובים באמת. כל אחד ואחת הוא עבד נרצע של האגו שלו ונשלט בידי המפלצת הירוקה.
ומה עם אנשים שתורמים ועוזרים לאחרים, האם הם לא אנשים טובים באמת שרוצים להיטיב עם המין האנושי? ובכן, אתם אני תמיד מרגיש סוג של דואליות, למרות שחקירה עמוקה תמיד תוביל לאותה מסקנה. מעטים הם האנשים שהאג'נדה הפרטית שלהם תואמת את זו הציבורית, לרוב גם האנשים שכביכול עושים למען האחרים, למעשה משמנים את האני שלהם במשמני ה"איזה בן אדם זהב", "כמה אהבה יש בבן אדם הזה " וכו'. כפי שאפשר להבין, גם את זה אני לא קונה. אולי כי פשוט אין לי כסף או כי אני פשוט שבע מהעמדת הפנים של בני האדם באשר הם.
הצער הגדול ביותר שיש לי הוא להבין שאולי גם אני נשלט בידי זונה כזאת שרוצה הכול לעצמה? אלא שאני מה יש לי, סרבל כתום, כובע שחור, כפפות ומשרוקית. מה עוד אני יכול לרצות? רק דבר אחד – חופש.
איך אני חומק מהסריקה? הכי פשוט לדאוג שמישהו יקח את טביעות האצבע שלי וייסרק במקומי? תחשוב היטב,זהו לא רעיון כל כך טוב. הסורקים כבר מכירים אותי ולכן כפיל שלי, מוצלח ככל שיהיה, יחשוף אותי מידית.
אבל הפתרון נמצא ממש מתחת לפנס. מה יקרה אם לא אופיע לסריקה? בסוף השבוע כשאסע להורי לא אחזור. נשמע פשוט למדי אבל זהו הפתרון שלא הצלחתי לעלות במוחי, כנראה כיוון שהייתי שבוי נוסף של מערכת החינוך המחודש.
לפעמים הפתרון או המוצא ממהלך חיים בלתי אפשרי, נמצא ממש מתחת לאפינו ואנחנו אפילו לא יודעים זאת, או לא מצליחים לראותו בעיני רוחינו.
התוכנית הייתה ברורה למדי, תיק גב קטן לקראת הנסיעה, החתמת כרטיס העובד עם עזיבתי את בית מגוריי, ביקור חפוז אצל הורי, כדי שלא ידאגו ובריחה אל הלא נודע, אליו אני כבר נואש ומשתוקק…