להיות מספר אחד – חלק חמישי

תקציר הפרקים הקודמים: דידי וואן חי בחברה עתידנית, לאחר מהפיכת החינוך החדשה, שבה הציון שקיבלת בבחינות "ההסמכה" קובעים את גורלך לכל החיים וגם גוזרים מה יהיה שמך. דידי וואן פירושו שהוא התלמיד היחיד בכל העיר שקיבל את הציון המזהיר 44. נגזר עליו להיות "מטהר אשפה" לכל ימי חייו ולחיות מחוץ לחברה שבה חי לפני כן, מנודה לחלוטין. הוריו איבדו חלק גדול מחבריהם בעקבות הכישלון שלו אך לא את אהבתם לבנם חסר המזל. כעת דידי וואן רוצה לשנות את רוע הגזירה ומוכן לצאת למסע כדי לזכות חזרה בעצמאותו וביכולת לעסוק בכל מקצוע או תחום שנפשו חשקה בו…

הוריי לא חשדו בדבר כאשר הגעתי לביקור השבועי שלי ביום שבת. קבלת הפנים החמימה שזכיתי לה הייתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש אחרי שבוע עבודה מייסר ולפני מסע שעדיין לא ידעתי לעמוד בוודאות את הסכנות הכרוכות בו. אכלנו בשקט את ארוחת הצהריים ומוסיקה נעימה התנגנה ברקע מעמדת בקרת האקלים הביתית. אמי ואבי, בוגרי המחזורים הראשונים של מהפיכת המספרים, הצליחו באופן בלתי רגיל במבחנים וקיבלו ציונים גבוהים. שמם בהתאמה IF304 ו- IH291 הם זכו לבנות קריירות מרשימות בתחום רפואת הקהילה והנדסת כלים כבדים להגנה. הם בנו בית לתפארת והיו אנשים חרוצים הגונים וישרים. הם תרמו לקהילה בה חיו בכל דרך אפשרית: התנדבו לסייע לכל שכן בצרה, תרמו בנדיבות כספים במגבית השנתית שערך משרד החינוך, התנדבו לקשט, להרצות, לטייל ועוד כהנה וכהנה, בבית החינוך שבו למדתי וכיום לומד אחי. הייתם מצפים שאומר כעת שאנשי הקהילה אהבו אותם במיוחד ולכן התחברו אליהם בהמוניהם אבל אני לא בטוח שחברות או אהבה עמדה מאחורי הרצון להתחבר אליהם, אני חושש שהמעמד וההצלחה של הורי הם אלו שיצרו "חברויות" אלו עבורם. עינם של מרבית האנשים הייתה צרה מלהכיל את הצלחתם והחיבור אליהם לא היה נקי מאינטרסים אישיים. ומדוע אני מספר לכם את כל הסיפור הזה רגע לפני עשיית הדבר המטופש ביותר שכנראה אעשה בחיי? הסיבה היא כי כל אותם "חברים" די שמחו לאיד שדבר ציוניי בבחינות ההסמכה התגלה. "ההורים המוצלחים גידלו בן דביל" הייתה בדיחת היום של השכונה שבה גרתי כל חיי. אף אחד לא הרים גבה למשמע ציוניי הבלתי סבירים ביחס למי שהיה, אם אוכל להעיד על עצמי רק לרגע, אחד הצעירים בעלי סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר באזורנו. אף אחד מחבריהם של הוריי לא ניחם או ניסה לבדוק האם חלה טעות כלשהי, הם נותרו לבדם. מלבד זוג חברים אחד שגורל בתם לא היה טוב בהרבה משלי (היא זכתה לקבל את השם EF2601) ותמכו בהם.
סיימנו את ארוחת הצהריים ואני יצאתי לטיול קצר כדי לארגן לעצמי את המחשבות לגבי הכיוון הכללי שאליו מועדות פניי. עברתי בין רחובות ילדותי והרגשתי את השינוי שחל בהם במרוצת השנים. בכל רחוב קמו בניינים גבוהים יותר ויותר ובתחתית כל מבנה עמדת טעינה חשמלית עבור הרכבים, על כל בניין בחזית שלטי פרסומת דיגיטלית, דרך נוספת לעשות כסף במדינתנו, פחות פרחים, פחות גינות, יותר חנויות מחשבים ורובוטים לשימוש אישי, יותר מתחמים לחוויות אינטראקטיביות ומציאות רבודה שתעניק למשתמש תחושה של הדבר האמיתי מאין אורגזמה של כל החושים שממעטים להשתמש בהם.
ואז ראיתי אותם מרחוק את חברי הטוב IE3986 ואת חברתי לשעבר IB2438 הולכים יד ביד יחדיו. הצביטה שחשתי בליבי למראה שניהם הייתה קשה מנשוא. בן ואני היינו צמודים אחד לשני מגיל אפס כמעט וסופי הייתה אהבתי הראשונה והיחידה בימי חיי הקצרים, לראות אותם יחד גרם לי להבין שיש דברים שכנראה כבר לא אוכל לשנות, אני מניח שהזמן שבילו יחד קירב אותם וגרם להם להתאהב ולשכוח את קיומי. בעיניי נקוו דמעות ובטני התהפכה. לא רציתי שיראו אותי מתבוסס בכאבי ולכן הפניתי את צעדיי לכיוון בית הקפה השכונתי בכיוון ההפוך להם. התיישבתי ליד עמדת מחשב בפינה צדדית ומרוחקת משאר האנשים, והורדתי את המפה של העיר שלי והעיר הסמוכה. בדקתי קווי רכבת וחשמליות שיובילו אותי ליעד הראשון שלי במסע להשבת עצמאותי. העתקתי את כל המידע הדרוש לכונן הנייד שלי ויצאתי בזריזות מן האתרים שבהם גלשתי בדקות האחרונות, מחקתי את היסטוריית הגלישה, אי אפשר אף פעם להיות זהיר מדי.
בתום השיטוט הוירטואלי שלי חזרתי הביתה והודעתי להוריי שאני נכנס לחדרי הישן לתנומת צהריים קלה לפני שאשוב למגוריי ברכבת שיוצאת אחר הצהריים. אך במקום להיכנס לחדרי, יצאתי דרך הכניסה האחורית הצמודה אליו כשאף אחד לא רואה אותי, וכך התחיל מסעי. לבשתי בגדים נוחים שלקחתי מחדרי הישן, תרמיל על גבי ותעודה חדשה ומזוייפת שהכנתי בעזרתם האדיבה של כמה חברים לגורלי ה"מזהיר" במתקן טיהור האשפה מבלי שיידעו שהם סייענים לדבר עברה. במנוסתי נראיתי כמו איזה עורך דין בפוטנציה או מהנדס מערכות או כלכלן מזהיר לכל הפחות. בטח לא פועל זבל פשוט. מראה עיניים יכול להטעות ובטח שכל החיים האלה בכלל. הלכתי לי בשביל המוביל אל מחוץ לעיר ובפניה הראשונה שבה התאפשר לי פניתי מן הדרך הראשית לדרך פתלתלה וצדדית. לתדהמתי לא היו לאורך הדרך שוטרים או אנשים שבדקו את תעודותיי כלל. איך זה יכול להיות? הריי כולם מפחדים כל כך בגלל הסדר החדש ולא זזים מילימטר אחד מהמקום שהמדינה ייעדה להם. זה היה רק טבעי שמה שמאפשר את השמירה על הסדר החדש הם אנשי חוק הדואגים שהמצב יישאר בדיוק כמו שהורה השר לפני כ-30 שנה. אבל האמת הייתה רחוקה מאוד מכך, מה ששמר על הסדר היה פשוט חוק העדר, אנשים פשוט עשו מה שעשו אנשים אחרים ואלו עשו מה שקודמיהם עשו ולא בדקו או התעניינו רק המשיכו את המסורת בלי לשאול שאלות. האם ייתכן שאני הראשון שמפקפק בסדר החדש? הכל ייתכן…