לב פועם במלחמה כושלת – פרק 1 חלק 2

לפתע ראה מישהו במסכה שחורה וחליפה שחורה צועד אליו בכבדות. האיש מחא כף והאיש שחרר את אחיו ואחותו
"מעניין.” אמר האיש בעודו בוחן אותם.
"מה אתה רוצה מאיתנו?” שאל בנג'מין, בעודו משקשק קצת. האיש החל לנוד מצד לצד , ומנוףף את סכינו בידיו.
"מה אני רוצה? טוב, אני רוצה משהו.” אמר האיש ושרלין מגלגלת את עינייה. דרו לא יכל להתאפק , הוא ניסה להשתחרר מאחיזת הבריון מאחוריו אבל הביריון אחז בו בחוזקה. האיש צחק צחוק חרישי, כמו של ילדה.
" מ-מי אתה?” גימגם בנג'מין. האיש צחק שוב וצחוקו הדהד ביערות.
"אני לא בן, אניץץץ" אמר ונקטע ע"י עורב שחור שבא וישב על כתבו את הביריון , שפתאום שחרר את אחיזתו בדרו והתרכז יותר בעורב שישב עליו. בינתיים האיש הוריד את המסכה שלו, אבל זה לא היה הוא, זה היה היא. היה לה שיער חום חלק קצר , כמו שיש בדרך כלל למפקדות. צמרמורת עלתה בגופו באותו רגע.
" אני לא האיש הרע בסיפור.” היא התחילה לספר.” אני שמעתי שהיו כמה ילדים שברחו ליערות, בזמן שהוריהם נתפסו ונלקחו לצבא, הם רשמו אותם לבית ספר שהוא סוג של מקלט מההפצצות. האם אתם הילדים האלה?” אמרה לבסוף, והרימה את גבותייה בחשד.
דרו הסתכל אל אחיו ואחותו שהנהנו אליו בחיוביות.
" כן, אלו אנחנו. זה תמיד אנחנו, שהסתתרנו ביערות למשך 6 שנים" אמר דרו ונשם עמוקות.
" אני רואה. הקשיבו נא, האם תרצו לבוא בכל זאת? זה יתן לכם מסתור מהצבאות, ואתם יודעים שהם יקחו אתכם, ולא משנה להם מהו גילכם.” אמרה.
" אנחנו מסכימים.” אמר דרו לבסוף. היא חייכה חיוך רחב וצחקקה, דרו הרים גבה בשאלה.
" טוב איפה שאר הבגדים שלכם?” היא שאלה, ודרו הסתכל על עצמו, חולצתו הייתה מריחה כמו דם, מכנסיו מלאו פיח וריח עשן, שיערו החום היה מבולגן, ונעליו, טוב, לא היו לו נעליים.
" הבנתי, נאסוף אתכם מחר ב-7 בבוקר לרכבת אל תאחרו.” לבסוף אמרה , נקשה באצבעותייה, והביריונים באו אחריה, ואחריהם , בא העורב.

…………………………………………………………………………………………………………………

" אני לא חושבת שהיית צריך להסכים להם.” אמרה שרלים בעודה מחממת את עצמה בעזרת המדורה .
" למה לא? זה יכול להיות כיף. תחשבי על כמה מורות אני יכול לנסות עליהם את הטריקים שלי! זה כמו בית ספר יסודי.” אמר בנג'מין בהתלהבות , כמו שהוא הולך להשתין.
" אבל מה אם הם עובדים עלינו? מה אם אנחנו עומדים למות מחר?!” אמרה שרלין והשליכה את ידייה באוויר.
" זה לא כזה משנה, שרלין, בואו רק נקווה שמחר זה לא יהיה אסון מוחלט.” אמר דרו, מכין את עצמו לישון.
" את באמת חושבת שיהיה כזה אסון מחר?” אמר בנג'מין בחלישות.
" סוג של, כן.” אמרה שרלין.

הם נרדמו, הציפייה למחר, האם המחר יהיה נהדר?את מי הם יפגשו ומה הם יגלו?