כרגע זה רק קטע אחד, אבל אשמח לביקורת (: "צחוקו של הירח"

עמדתי מולם. חסר אונים. גופי כבול בחבל לעמוד. כולם הביטו בי במבט מעורר רחמים. עד שהיא נכנסה לחדר. הכול השתתקו למראה הדמות השחורה, הסיטו מבטיהם אל הרצפה ,כאילו פחדו להטפס מביטים בה.
במקום שקט מוחלט נשמע זמזום באולם, זמזום של כנפיי חרקים, כאילו נחילים של דבורים התעופפו בינינו , בלתי נראות לעין. הדמות הייתה מוסתרת מתחת לגלימה שחורה וארוכה, שהסתרחה מאחוריה. פניה היו מכוסים מתחת לצילו של הברדס שכיסה את ראשה. הדמות התקדמה באיטיות ובדרך … לא אנושית לעברי, לא נשמעו קולות תיפוף נעליים בחדר, כאילו הדמות ריחפה מעל רצפות האבן. ככל שהתקדמה קול הזמזום הלך וגבר, היה אפשר להרגיש איך רחש הכנפיים מעדעד ומרעיד את הרצפה שמתחת לגופי. הרגשתי איך הפחד, בפעם הראשונה מאז שעזבתי , מתגנב אל ליבי שוב, איך הזיכרונות שכל כך השתדלתי להדחיק שבים וצפים , יכולתי לראות שוב את המקום הנורא ההוא בעיניי רוחי.
היא נעמדה לידי, במרחק שני צעדים בלבד, הזמזום נשמע יותר קרוב עכשיו,כאילו בקע ממנה. יכולתי להרגיש משב רוח מבעד לגלימה-מהאזור בו נמצאת הבטן שלה, יכולתי להריח את הריח המתוק של האורנים נישא אל אל אפי על ידיי הרוח. מה לעזאזל קורה פה?
נשמע צחוק, הצחוק הכ"כ מוכר הזה שבכל פעם מחדש מעביר בגופי צמרמורות. הבטתי לצדדים אף אחד לא נע, רק אני שמעתי את זה, הבטתי דרך החלון הגדול הקבוע בקיר הימני המערבי של האולם, השמיים היו כחולים, העננים המשיכו לנוע בהם והשמש בהקה. מאיפה הצחוק הזה בא?
הדמות בעלת הגלימה הרימה את כתפיה ובתגובה שני השומרים שעמדו לצידי מיהרו אליה, האחד פתח את קשר גלימתה והשני הסיר את הברדס מראשה, אך לא נראה שם שום ראש. הבגד נפל על הרצפה וגילה לעיניי כל לא גבר, לא אישה ולא חיה. לא היה שום דבר מתחת לגלימה מלבד מעגל שריחף מעל הרצפה והקרין זוהר זהוב. עכשיו קולות הזמזום התחזקו, הרוח הכתבה בפניי בפרעות ואל ריח האורנים הנעים התוסף ניחוח דם מחליא. לא יכולתי לזוז, בהיתי לתוך המעגל הקורן ומשהו התחיל להופיע שם; תחילה היה רק מערבולת צבעים: ירוק,שחור ואדום, האדום שלט בצבעי המערבולת… ואז הכל התבהר, הבחנתי באגם בו שחו ברווזונים חסרי ראש, עצי אורן שעל ענפיהם מוטות גופות מחוררות, ומהחורים נשפך דם, כמות כזו של דם שלא האמנתי שאראה שוב אחריי שברחתי… הירח חייך את חיוכו הקר והמצמרר, במבטו ראו כמה כמהה לרגע הזה, הוא ניצח. מאחוריו החלו צרעות להתעופף לכיוון המעגל הן פרצו החוצה,הסתחררו סביבי, שיחררו אותי מהחבל וסחפו אותי אחריהן בחזרה לעולם ממנו ברחתי. הירח צחק,צחוקו הדהד בכל ההולם, נישאתי על ידי הצרעות הישר אל תוך המעגל והובהלתי אל הירח. המעגל,השער היחיד המאפשר יציאה מהעולם הזה נסגר מאחורינו. "חשבתה שתצליח לברוח מגורלך," הירח אמר בקול מלגלג "בן."