כל העולם בחללית אחת (משחק כתיבה) פרק 4

דלתות המעלית נפתחו, מתוכה יצאו כ10 נערים עייפים ומזעים מיום עבודה מפרך במיוחד. מעל דלת המעלית היה רשום את המספר 3, קומה שלא הייתי בה, חשבתי. קומה זו די דמתה לעיר שגרתי בכדור הארץ: היה שם רעש נוראי, צעקות, צחקוקים, דיבורים בקולי קולות, שלטי פרסומות ענקים. אנחנו אכן באקסודוס המפורסמת. עמדתי בפתח שבידי שני מטבעות מתכת שקיבלנו בתום העבודה. מתחתי בקושי את שררי הכאובים.
נסתי להבין מה זה כל האנשים האלה, יכולתי לאבחן דוכנים ונערים צועקים סיסמאות ומכירים למוצרים ללא הפסקה.
"איפה אנחנו?" רפאל שאל ובקולו בלבול לנוכח התסיסות שהייתה במקום.
"אין לי מושג" עמדתי שם סורק את המקום.
החלתי ללכת לכיוון ההמון בעודי מביט באזור. היו שם רחובות ,שלטים , חניות ולכול חנות עמודי טורים, נראה שמשהו ניסה לעשות סדר אך כולם התעלמו לחלוטין מהסימנים ובלגן שרר. הבטתי בחנות שמכרה לחמים, עמד שם נער בערך בן 15 שמטפחת לבנה על ראשו, הוא התווכח עם בחור שגבוה ממינו ב6 ס"מ בגדיו היו שחורים, הוא הרים את ידו. חלק מעוברים הביטו אך לא הגיבו. העומדים בטור צעקו שימהר להביא להם את מבוקשם, כמה חברה שלבשו שחור לקחו לחמים ויצאו משם ורק אחר כך עזב אותו הבריון. הנער ניער את צווארון חולצתו שהתהדק ומיד המשיך לשרת את הלקוחות הזועמים כאילו לא קרה דבר.
יד שהונחה על לאוזני ומיד על לחיי הקפיצה אותי. מולי עמדה נערה שנראתה קטנה מימני, היא לבשה שמלה אדומה "אמממ, פועל" היא אמרה שהיא נושכת את שפתיה. עיניה היו ירוקות, שערה חום ושפתיה היו צבועות באודם אדום זועק. "סיימתה את עבודתך, עבדתה קשה היום?" שאלה, מחכה קול של אישה מפתה שיצא גרוע למדי. היא לטפה את זרועי עד שהגיע לכף ידי שאחזה במטבעות הכסף. "מה את אומר, שאעזור לך להירגע?" היא חייכה אלי. היא הייתה יפה, אם זה לא יכולתי להתווכח. אבל מה שהטריד אותי למה שילדה בגילה תנסה לפתות גבר. הורדתי את ידה בעדינות, מבטה השתנה בשנייה לכעס שהבינה שלא אשתף פעולה. "בתול" היא צעקה לעברי ודרסה את רגלי בנעלים שהיו חדות כסכין, מיד התפלתי בכאב.
"גמרה אותך" רפאל צחק.
הבטתי לאחור רפאל עמד שם צוחק. למה אני מסתובב איתו תהיתי לעצמי. שום שדבר לא קושר אותי איליו, אני ינוע טוב יותר אם אני לבד, חשבתי בעודי מגרד את שערות ראשי במבוכה, ידי הייתה קלה, קלה מדי. "שייט, הקטנה הזאת" אמרתי שאני רודף אחריה למזלי שמלתה הייתה בולטת ויכולתי לאתר אותה למרות כל האנשים שהיו באזור. שדה קטנה חשבתי היא רצה מהר, אני כמעט מאבד אותה.
היא החלה להאט את קצב שהיא מביטה בידה וחיוך על פניה, לאחר מכן היא נכנסה לאחת החניות, החלטתי לחכות ולראות מה היא תקנה. היא יצאה משם עם שני לחמים ובקבוק מים. שיצאה מהחנות היא כבר המשיכה בהליכה. היא עשתה פניה ברחוב לאחת הסמטאות, פניתי מיד אחריה ומצאתי את עצמי במבואי סתום, הבטתי בצדדים בניסיון להבין לאן היא נעלמה. ממולי ניצבו ערמת קרשים הנשענים על הקיר ופח אשפה גדול בצבע ירוק. חייכתי לעצמי ופתחתי את מסכה פח האשפה בבת אחת בכדי להפתיע אותה והייתי יותר מופתע שחוץ מכמה קופסאות קרטון רקות לא היה שם שום דבר, לאן היא נעלמה?. "לעזאזל" אמרתי ובעטתי בערמת הקרשים שנפלו אחד אחרי השני וחשפו מעבר צר. "מצאתי אותך" אמרתי בחיוך.
"תורן, לאן את רץ?" רפאל שאל מאזן את נשימתו.
התכופפתי בכדי להעריך את גודל המעבר. "תורן, עזוב אותה למה את מתעקש?" שאל רפאל.
"לא שאכפת לי מהכסף, למה שילדה קטנה תגנוב, אני אלמד אותה לקח" עניתי נחוש בדעתי. כול המקום הזה היה נראה לי מוזר, לא כמו שציפתי שהיה. חשבתי שאולי היה לה תשובות בשבליי .
הכנסתי את ראשי בפיתול בהתאם לפתח ושאר הגוף עבר בקלות. הופתעתי לגלות מעין עיר שנראתה נטושה, לא היה שם סדר, רחובות, כבשים וחניות כמו העיר הקודמת אלא חניות הרוסות, נטושות ואוהלים בצבעי חום מלוכלכים וקרועים. על הרצפה ישבו ילדים שלבשו סחבות אפורות שערם היה פרוע ורזים במיוחד. הנורא הוא שבעיקר היו שם ילדים בגילי ה12. מבין כל האווירה הקודרת שנראתה כמו סרט מוקרן בשחור- לבן בלטה הילדה הקטנה עם השמלה האדומה. הלכתי בין כל האוהלים הבלויים. קולות שיעול צרמו את אוזני. אף מבוגר לא נראה בשטח. לבסוף הילדה עם השמלה האדומה נכנסה לאחד האוהלים.
"זה מה שהשגתי היום" אמרה הילדה ושמה את הלחם על שולחן עשוי מארגז עץ.
"זה יספיק ליומיים" אמר הקול השני.
"פרדי, מה עם קייט?" שאלה הילדה שאת קולה כבר זיהיתי.
לא נשמע תשובה.
בכי.
"אנחנו חייבים לפעול לפני שהיה מאוחר מדי" נשמע קול כעוס.
התקרבתי לפתח האוהל בכדי לשמוע טוב יותר על מה הם מדברים. דחיפה על גבי הכניסה אותי אל פנים האוהל, שם ישבו חברות ילדים שיצטופפו באוהל אחד שהילדה עם השמלה האדומה עמדה במרכז מעדכנת פרטים. כולם השתתקו שהביטו בי וברפאל שפלשו לאוהל שלהם. מיד החלו לחישות. פניה של הילדה החווירו." אתה, מה אתה עושה פה?" היא נשמעה לחוצה.
"מרלי, את מכירה אותו?" שאלה אחת הילדות שעמדו שם.
אז קוראים לה מרלי תהיתי. מרלי קרבה אלי במהירות ומשכה אותי כלפי חוץ אך נעמדתי איתן לא מוכן לזוז.
"אם אתה רוצה את הכסף חזרה, תשכח מזה" היא רטנה.
"מה זה המקום הזה?" התעלמתי ממנה.
"זה לא עינך 'פועל' , זה לא מקום בשבילך". היא ניסתה לזרז אותי בכדי שאצא מפה.
בוס? נשמע קול של ילד קטן שפניו היו מודאגות. היא הסתובבה מיד אליו "אדי, חזור למקום, אני כבר מגיעה". אמרה והוא ציית מיד.
"בוס?" שאלתי
"מה אני צריכה לעשות בכדי שתלך מכאן" מרלי אמרה נכנעת.
"תסברי לי מה זה המקום הזה ולמה הוא שונה כולך מעיר הקודמת שהייתי בה?"
הבטתי לכיוון הילדים שהיו נראים חלשים וחולים. "ואיפה ההורים שלכם?" שאלתי מודאג.
הורים?" שאלה מרלי בהפתעה ואחר החלה לצחוק "על מה אתה מדבר, זה ידוע שאין כאן מבוגרים, הכי גדול זה גיל 17. אתם הפועלים באיזה בועה אתם חיים?" אמרה בצחוק ציני.
"מה זאת אומרת?" שחושבים על זה באמת לא ראיתי אף מבוגר, גם לא אילו שקיבלו את פנינו, גם חברי לחדר, גם הסדרנים, כל העיר. "רגע, אז איפה כול המבוגרים?" שאלתי נבוך מהבלגן שהחל לי בראש. ולפתע שוב אותו כאב שגרם לעין ימנית לצרום, היא שרפה יותר מהפעמים הקודמות ושניה אחת מסך שחור ירד, שוב ראיתי דמיות קטנות באדום כתום הם נעמדו בצפיפות כנראה אותם ילדים באוהל.
"הייי, הייי. אתה בסדר?" שמעתי את קולה של מרלי היא נערה אותי.
הבטתי במרלי שנראתה נסערת. אך משהו אחר הטריד אותי, צבעי הדמות שלה היו ירוקות ועיינה האדומות בלטו הם היו מטשטשות כאילו עשן אדום יצא מעינה ,לא אנושי חשבתי " ראסיליון " מלמלתי ולבסוף מסך שחור כבר לא ראיתי כלום.