כל העולם בחללית אחת (משחק כתיבה) פרק 3

פרץ של מים חמים מילא את כל גופי, שוטף את כל כתמי הדם. גופי שרף באזורים בו היו חתכים פתוחים.
עמדתי בבית המרחץ עם שורה של נערים שנכנסו לחללית בשעות האחרונות.
הבטתי באחד החתכים שהיה בידי, הרגשתי צריבה חזקה ושידי ממש נשרפת, נגעתי בחתך ותחושת ג'לי הייתה על קצות אצבעותיי, הרמתי אותם קרוב אל פני בעודי משפשף אותם. זה היה מין חומר ירקרק ודביק במיוחד "זה בטח החומר שהיצור המגעיל הזה ירק עלי" אמרתי בגועל.
מה קורה פה? תהיתי לעצמי. מזה היה הפיצוץ הזה? ומי זה היצורים האלה שהרגו כל כך הרבה אנשים ללא רחמים? מה הם רוצים מאתנו?.
בסוף הרחצה הנערים סודרו בתור. לקחו משם משהו ויצאו. שהגיע תורי, מולי עמדו שני נערים בערך בגלי. "ברוך הבא לאקסודוס" אמר נער נמוך קומה עם שער שחור ועיניים חומות, הוא חייך לעברי וחשף שן קדמית שבורה.
"תודה" אמרתי בשקט ולקחתי מידו המושטת קופסה והלכתי אחרי שער הנערים, הובלנו לחדר גדול עם שורה של ספסלים. החדר היה צחור שגרם לעיניי למצמץ לכמה שניות עד שהתרגלו לאורו הבוהק.
הנחתי את הקופסה על ספסל שהיה פנוי והוצאתי משם בגדים, לבשתי מכנס ירוק וגופיה שחורה, בתוך הקופסה הונח שקיק שחור הקשור בחוט שני הצדדים, הרמתי את השקיק ממשש אותו, היה בפנים משהו. מיד פתחתי את הקשירה ושפכתי את התכולה לתוך כף ידי, על ידי התפזרו מעין מטבעות מתכת בכמות גדולה שנפלה מעט על הרצפה, הרמתי אותם והחזרתי אותם לשקיק. "מה זה?" הרהרתי.
הבטתי חזרה לקופסה, היה מונח שם שעון יד שחור, ענדתי אותו. כלום כבר היו לבושים. שרר שקט מפליא בחדר אף אחד לא אמר מילה, ראיתי שלנער מולי היה את אותו שקיק שחור אך במקום שעון היה לו פנס, כנראה שכל אחד היה לו משהו אחר.
הדלת נפתחה ועמד שם נער שמנמן עם שער שחור ארוך, הוא לבש חולצה לבנה ומכנס שחור אותם בגדים שלבשו קודמיו שהביאו את הקופסה. תהיתי לעצמי אם זה מדים. "בואו אחרי" הוא הוראה לנו בחוסר חשק. הבחור השמנמן שלא טרח לציין את שמו, הוביל אותנו בפרוזדור ארוך מלא דלתות שעליהם רשום מספרים. נעצרנו ליד כל דלת ולשם נכנסו ארבעה נערים, כך המשכנו ומספר הנערים הצטמצם . הוכנסו אני, רפאל ועוד שני נערים לא מוכרים לחדר עם דלת מאלומיניום ועליה שלט לבן שרשום עליו בשחור את הסדרה 169-C.
הבחור השמנמן זרק עלי את המפתח "אתה אחראי" אמר קצרות.
"השקיק השחור מכיל כסף איתו אתם יכולים לקנות אוכל, בגדים וכל מה שתרצו. עוד מעט יבוא אליכם 'סדרן' שיסביר לכם את המטלות שלכם בספינה". השמנמן נעמד מביט מבט בוחן ומשועמם בכל אחד מאתנו, אחר נאנח "רק אל תמותו, לנקות את השיט שלכם זה חרא של עבודה" הוסיף בעצבים בעודו יורק וטורק את הדלת אחריו.
"מה הקטע שלו" חשבתי לעצמי לפתע הרגשתי חבטה בחזי שגרמה לי מיד לנחות ולהתיישב על המיטה שהייתה מאחורי. נער בגובהי עם שער בלונדיני ועיניים ירוקות ניצב מולי. "אני אקח את זה" אמר שהחזיק את המפתחות משחק איתם במעגלים עם אצבעו. "יש לך בעיה עם זה?" אמר הבלונדי וקרב את פניו אלי. לציידו עמד הנער השני שגם אותו לא הכרתי. הוא שילב את ידיו מסכים עם דברו של הבלונדיני, כנראה הכירו אחד את השני. לא שבאמת היה אכפת לי, חוץ מזה לא רצתי לעשות מהומות רצתי להוריד פרופיל להשקיע את זמני בלברר מה קורה, מי אלה היצורים המוזרים האלה ואיפה הורי.
החדר היה לבן ובוהק במיוחד שגרמו לעיניי לכואב. בחדר היו שני מיטות קומתיים וארון אחד עם ארבע דלתות, דלת לכול אחד.
"תנו להציג את עצמי. אני קלוד (הבלונדיני) אחראי החדר" אמר בחיוך מתנשא "והוא" המשיך טופח על חזהו של השני בכדי להציגו. "עוזר אחראי, נייט" . נייט היה בגובה של קלוד, שערו היה חום בהיר אסוף בקוקייה, היה לו מבנה גוף ממוצע. עיניו אפורות.
"אידיוטים" חשבתי לעצמי. אין לי זמן לבזבז עליהם.
קלוד עלה על מיטה למעלה ונשכב שם מרוצה מהמעמד שקבע לעצמו.
רפאל התיישב לידי "תורן?" רפאל לחש. " איפה הבנות?".
"הבנות?" חזרתי, די שכחתי מהם. אף פעם לא הייתי אחד כזה שבאמת אכפת לו ממישהו, כל מי שהכרתי תמיד הייתי בקשר של- "בוקר טוב" לכל היותר, אולי זה אחד הסיבות לה אין לי חברים.
"אחח כאב חד תקף את ידי איפה שחומר הג'לי היה. הכאב זרם כמו זרם חשמלי ישר לעין הימנית שלי, כסתי אותה מנסה להכיל את הכאב שהתגבר, הרגשתי כאילו העין יוצאת לי ממקום ובשיא הכאב פתאום ראייתי היטשטשה עד שכל הפך לשחור וראיתי את דמיות בצבעי אדום כתום, אחת שוכבת מרחפת באוויר למטה ושניה כלפי מעלה באותם מקומות שהיו קלוד ונייט . מיד הבטתי לצידי וראיתי דמות גדולה יושבת לידי מיד ידעתי שזה רפאל.
הדלת נפתחה ובשנייה ראיתי חזרה. בפתח עמד נער גבוה, חסון, שער שחור בתסרוקת קצוצה, בגדיו היו לבנים, נעליו היו צבאיות שחורות, הוא ענד שרשרת עם דסקית כסופה. הוא התבונן עלינו בעיניו האדומות. "אני הסדרן, בואו אחרי" אמר ויצא מהחדר. מיד כולם התייצבו והלכו אחריו בצייתנות.
הסדרן הוביל אותנו בפרוזדור למעלית שהכילה מקום ליותר מעשר אנשים, הוא הוציא כרטיס מגנטי שרשום עליו-'סדרן' ועביר אותו ולאחר לחץ על קומה ראשונה, למעלה היה אפשר לראות איך המספר 2 מתחלף ב1. המעלית נעצרה. דלתות המעלית נפתחו.
היה זה חדר גדול ובו מכונה גדולה שעשתה רעש נוראי, המכונה הייתה כמו חבית ענקית מבעבעת שיוצא ממנה עשן לבן. הסדרן נעמד מולנו ואחר כמה שניות נעמדו לידו חמש סדרנים שנראו שונה אך מה שאפיין את כולם זה הבגדים הלבנים שלבשו עם הנעלים השחורות ודסקית, עיניהם האדומות ושערם הקצוץ. הם התחילו להסביר משהו על המכונות, כול אחד בתורו בצורה מסודרת ומטרידה.
הייתי עסוק בלהביט מסביבי, שם היו נערים החשופים את גופם העליון, מזעים מעבודה הקשה ומהחום הנורא שהשתלט בחדר. הם העבירו מין חומר כחול זוהר לתוך החבית הגדולה.
אנחנו הולכים לעשות את זה חשבתי לעצמי מבוהל. תמיד שנאתי דברים שגרמו לי להתאמץ שנאתי להזיע, שנאתי ספורט וכול מה שקשור בפעילות גופנית.
אחד הסדרנים הצביע לכיוון הנערים שעבדו ולא שמו לב לנוכחותנו. הוא חילק לנו אתים והחלנו להרים את החומר הכחול שהיה כבד להפליא. "שיט" אמרתי לרפאל שהרים כמות מכובדת ללא מאמץ. קלוד ונייט גם התחילו לעבוד אף שהתקשו כמוני. "היי, מזה החרא הזה" רטן קלוד לעברנו. "אני לא מאמין, נדפקנו" הוסיף נייט.
"אותי מעניין מי אלה הסדרנים עם העיניים האדומות" אמרתי להם.
"עיניים אדומות?" שאל רפאל וגבותיו התכווצו.
"אל מה אתה מדבר רפאל תראה על העיניים האדומות האלה אי אפשר לפספס אותם". אמרתי ומבטי חושד. "פריקים" אמרתי לרפאל די מקווה שיסכים איתי.
"הפריק היחיד פה, זה אתה" אמר קלוד בזלזול והמשיך לדחוף באת עוד חופן אבנים כחולות.
"כן, אחי, אמר רפאל בפנים מודאגות. "העיניים שלהם חומות, כולם חומות " הוסיף בקול מתנצל.
לפתע שוב אותו כאב חד שגרם לעיני הימנית לצרוב, כיסיתי אותה שוב מנסה לגבור על הכאב. יד שאחזה בזרועי גרמה לכאב להפסיק ומיד הבטתי בסדרן שהיה מולי. הוא היבט בי בלי לומר מילה, עיניו האדומות גרמו לי להביט בעיניו בהפנוט. אחיזתו התהדקה ולפתע הוא חייך חיוך חושף שינים לבנות במיוחד. חיוכו העביר בי צמרמורת גופי השתתק. לאחר שהביט בי מספר שניות הוא עזב את ידי והלך לכיוון היציאה. לבי חזר לפעום ושאפתי אוויר להחזיר את הנשימה שאבדה לי בכמה שניות האלו.
"פריק" אמרתי שאני מנגב את זעת מצחי. הבטתי לאחור וראיתי שכולם נעצרו מעבודתם מביטים בי במבט חרדתי ואחר כמה שניות המשכו בעבודתם. לא רק שהם היו מודעים לנוכחות שלנו הם פשוט בחרו להתעלם.
"אווווו, זה היה מלחיץ" קלוד אמר שבקולו נשמע מעט הקלה.
מה הקטע שלו? מי אלה הסדרנים? ולמה שאר העובדים היו נראים מבוהלים? יכול להיות שאני היחיד שרואה את עיניהם האדומות או שאני מאבד את זה. מחשבות התרוצצו לי בראש.