כליס חמש: להרוג ולשרוף (ולחיות)

"ובלילה השני של הקיץ, בערה בו [שרפה]. ואיש לא ידע, לא דיבר ולא שמע. והיה כלא היה […] לא היה ולא נברא."

העשן חנק את המעבדה, והציוד עלה באש. כליס חזרה אחורה בזמן, אך מבחינתה היא פשוט המשיכה קדימה, יורדת במדרגות המעוקלות אל המעבדה של צמד החנונים הקומי שלנו (לא מצחיק בכלל): ברן ברנשטיין ואדולף הינץ.
הם לא השגיחו בה. ברן נשא אליה מבט המום, ומיד חזר להתיז מים על המחולל (או שמא היה זה הקיבונטור?). אדולף, המנותק יותר מבין השניים, בכלל לא טרח להסתובב.
-אבל אני לא מבין את זה, אני פשוט לא מבין, נהם אדולף, אלימות בקולו.
-הציוד הלך עוד לפני שהתחלנו. המממנים יהרגו אותנו, צייץ ברן. הלחץ, הפחד, גרמו לקולו שיישמע כמו ציפור. אולי נזייף את הדו"חות, ונעמיד פנים שהכול עלה בלהבות רק אחרי שהתחלנו?
אדולף התרוצץ מכאן לכאן כמו משוגע, מכה באש עם חתיכת בד. מתיז נוזל כיבוי על לוח המכוונים. אולי הוא היה מסוגל להתחרות בתחרות חישובים עם דוקטורנט לפיזיקה, אבל בכל הנוגע לכיבוי שריפות, הוא היה סה"כ תלמיד תיכון אובד עצות.
-אם השריפה הייתה פורצת לאחר שהתחלנו, זה היה הורג את הנערה, צעק אדולף. יש לך גופה להציג?
ברן הנהן כאילו אומר בו זמנית, יש בכך משהו. וגם: אנחנו הולכים למות מוות אלים. ואז הוא קפץ פתאום, נזכר בקיומה של כליס, והסתובב כולו אליה. אדולף המשיך להיאבק באש בפראות, אך ברן הביט בה, קפוא.
היא קיללה, ואז צעקה אליהם:
-אתם חייבים לצאת מכאן או שתמותו מחנק!
אדולף הבחין בה סוף סוף, לא מופתע בכלל. כאילו נוכחותה שם היא נתון שצריך לקבל אקסיומתית בתחילת פתרונה של בעיה בספר לימוד.
-הנערה צודקת, הוא אמר לבסוף. האש כמעט ליחכה את גבו. לשניה או שתיים עמדו כולם נבוכים, ואז הם רצו אל המדרגות וטיפסו למעלה, אל מפלס הקרקע.
כאב ראש נוראי אחז בכליס פתאום. זה לווה בסחרחורת, ואם ברן לא היה מאחוריה, היא הייתה נופלת אחורה את כל המדרגות, אבל הוא תפס אותה ועזר לה להתייצב. בן רגע, הבזיקו לפניה פניו של הגבר המהודר. היא לא הבינה איך שכחה אותו כל הזמן הזה. משום מה היא הרגישה לפתע שזוהי טעות לברוח מן האש. העניין צריך להיפטר במעבדה, היא הזכירה. ורצתה לצעוק, שכל התסבוכת הזאת מבלבלת מדיי, והיא בכלל לא ביקשה.
השלושה סגרו את הדלת מאחוריהם. אדולף עמד קפוא במסדרון, כליס קרסה על הברכיים, וברן נשען על הדלת, כאילו סוגר אותה בכוח משקלו, מרחיק את כל הזוועות. המטבע שנתן לה הגבר ההוא עדיין היה ביד שלה, כי לא היו לה כיסים.
-משהו מוזר פה, אמר אדולף.
-העקמומיות של המסדרון, היא כמו-
-מה השעה? צעק לפתע. ומרוב בהלה, שכח שהוא דווקא האחד עם השעון. הוא הסתכל בשעה ופניו החווירו. הוא פנה אל כליס.
-את, אמר.
אבל כליס קמה פתאום, ניגשת אל אחד החלונות.
-עכשיו רק מחשיך, היא אמרה.
-אבל השמש לא שוקעת במערב! צעק ברן. תראי את ההילה האדומה בקצה השמיים, היא אמורה בכלל להיות ב-
-כשירדתי למעבדה היה אמצע הלילה, ורדפו אחריי סוכנים פדרליים אחרי שהם-
הגוף שלה הצטמרר. היא נזכרה במוות של הגבר ההוא, ופתאום פתאום הופיע גוש גדול שעלה מהבטן שלה ועד ללב הגרון, של רצון לבכות ולוותר.
-אדולף… לחש ברן ברעד. יש לי הרגשה שהניסוי שלנו כבר התרחש…
-בקו זמן אחר, השלים אותו אדולף. שניהם פנו אל כליס בתוכחה. המילה "קו זמן", מילאה אותה בתחושה שהייתה קצת כמו שכנפרדים ממישהו מאוד קרוב שנוסע רחוק, ושניכם מחייכים עם דמעות בעיניים, וכשנגמר החיבוק האחרון, אתם לא יכולים להיפטר מהתחושה שלא תראו אותו שוב. שמשהו מאוד רחוק ומוחלט קורה כאן. גורל.
-הניסוי קרה בהחלט. ואני חייבת להגיד שהוא אפילו כאב.
ברן ואדולף הצטמררו שניהם, וכליס נזכרה שהגבר ההוא אמר שבמובן מסוים, הניסוי הסתיים כשהיא מתה. אבל כעת עלה בה החשד שהמוות שלה, המוזר הזה, בכלל לא היה כ י ש ל ו ן.
לעזאזל. היא ראתה את זה בעיניים שלהם.
-אתם התכוונתם להרוג אותי מלכתחילה!
-זה בכלל לא מדויק, מלמל ברן. עובדה שאת חיה.
-יש לנו אורחים, אמר אדולף. מי לעזאזל, א ת ה?
הגבר המהודר חייך.
-אני שמח ששאלת, מר אדולף הינץ. כליס טהר, תקני אותי אם אני טועה, אבל יש לי תחושה שזו לא הפעם הראשונה שנפגשנו. נכון? ובאשר לשאלתך, מר אדולף, אני המסמך האבוד שמצאת לפני חמישה חודשים, אני הכתובות המסתוריות על הלוח שהובילו אותך לפריצת הדרך, אני הוא האדם שלעס ודחף לפיך הקטן את הפיזיקה הנוראית שכפיתם, בנבערות בלתי נסלחת, על כליס. אני האדון שמשך בחוטים. חברים שלי קוראים לי דולי. אבל אתה יותר ממוזמן לקרוא לי, אדון אדולף היקר, אבחת סכין.
-אני יודע מיהו! קרא ברן. אבל דיבורו נקטע בצווחה פתאומית (שיצאה מהפה שלו), כשגרונו של אדולף שוסף והוא נפל מת. דולי הביט בברן במבט של "אתה הבא בתור", וברן הספיק לפלוט "בבקש-", לפני שגם הוא נפל דומם. כליס רצתה לצעוק "לא!", אבל משום מה, הצעקה לא הגיעה לה לפה.
דולי קד אל כליס, והפיגיון נעלם כלא היה.
-ברן התכוון להגיד, שהוא זיהה אותי בתור הלורד גא-קו דוליטל. אבל לא רציתי שהוא יגיד לך מה שהתכוונתי להגיד בעצמי.
-לא היית צריך להרוג אותם… כליס לחשה.
-אולי לא. אבל אף אחד לא מושלם. הפגם שלי, אחד מיני רבים, הוא שאני לא יכול לשלוט בעצמי כשאני רואה חוסר צדק. ומה שהם עשו לך…
-אני בסדר גמור! צעקה כליס. אבל הם לא. הם מתים.
(וגם אתה אמור להיות, רצתה להגיד)
המטבע שהיה ביד שלה נפל על הרצפה. הצד שהיה למעלה הראה פרצוף מחייך.
-נפגשנו בלי ספק, אמר הלורד דוליטל בקדרות. ובהקשר לטענתך, שאת בסדר, הרשי לי להציב שאלה בפנייך. תארי לך שגורמים לאדם סבל – כאב בל יתואר – אבל הסבל הזה לא מחובר לא למחשבה ולא לחושים. כלומר, אם תחפשי איפה הוא נוגע בגופך, לא תוכלי למצוא אותו באף מקום. אם תשאלי את עצמך, האם אני סובלת? התשובה תהיה, בוודאי שלא. אבל זה לא סותר את העובדה שאת סובלת סבל נוראי. הסבל פשוט נוגע בך במקום בו אין קצות עצב לקלוט אותו, במקום בו המחשבה לא יכולה לראות, ולכן לא תכירי בו.
-על מה אתה מדבר?
-רק דיבורים היפותטיים. לא יצאת מהשער הנכון.
היא הרימה מבט.
-את מתקדמת יפה. תקני אותי אם אני טועה: נכנסת למעבדה פעמיים. פעם אחת לפני שהכול התרחש, ופעם שנייה לאחר שפגשת אותי. תעשי "כן" עם הראש.
-היא הנהנה.
-כשהיית בפנים, האם שמת לב לשערים?
-איזה שערים?
-שערים שמהם אפשר לצאת. מאחד מהם יצאת, והבאת דרכו את צמד החנונים שלנו, שברגע זה, עסוקים בלהיות מתים. השער בוודאי נראה כמו היציאה הרגילה של המעבדה. חשבת שאת עולה למעלה במדרגות הרגילות. אבל זה היה שונה. אולי הרגשת… מוזר כלשהו… בזמן העליה?
-כן, היא הסכימה, כשם שמסכימים פתאום עם מישהו שמנסח במילים משהו שעד כה חשבתם שרק אתם הרגשתם.
-מצוין. זה לא היה השער הנכון. כשתהיי שם בפעם הבאה, חפשי את השער הנכון.
-כשאצא ממנו, לא אפגוש אותך שוב, נכון?
-כן ולא.
-זה יהיה אתה אחר. או שלא תהיה שם בכלל?
-כן ולא.
כליס נאנחה.
-אל תהרוג אותם שוב.
-זה תלוי בך, הוא אמר.
-אני לא מבינה מזה כלום. איך אתה ידעת שלא יצאתי מהשער הנכון?
-לפי העיניים שלך.
-ואיך אני אדע מה הנכון?
-לפי הלב.
לפרק הבא