כינרת – פרק ראשון
"הגענו! " צועק הנהג. 36 טתניקים צעירים ירדו מהאוטובוס בסערה.
אני האחרון. אני, וחברי תומר.
"אויש, הגענו, " נאנח תומר, בעודי מסתכל על הכינרת, אין כמוה בעולם. יחידה ביופיה. ואני הייתי בהרבה מקומות.
"אני לא מאמין, חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן. הפנימייה – "
"המעפנה הזאת. אני שונא אותך, רונן. כי בגללך נסחבתי לכאן. "
"זה ממש לא נורא, זה אפילו מצוין," אני אומר. "הפנימייה החקלאית 'כינרת'."
אני מביט בכינרת, ואז היא נסתרת מעיניי. הדקלים נראים מושלם, הכל פה נראה פשוט מושלם…
"חכה רגע," אני עוצר את תומר מלחפור לי במוח על כדורגל וכדורסל. "אני הולך רגע לפרדס, " אני ממשיך. "אני רוצה לקחת תפוז. בינתיים תמצא את המגורים של הטתניקים."
"כן, המפקד." נאנח תומר. אני רץ לפרדס ולוקח תפוז מלוכלך מהאדמה. אני שוטף אותו בברזיה. אני מסתובב ומופיעה מולי נערה עם שיער חום גלי ועיניים כסופות, חיוך יפה יותר מהכינרת והדקלים המתעופפים ברוח. שיערה בהיר ועורה לא כהה מדי ולא בהיר מדי. היא פשוט… מושלמת.
"אתה יודע איפה ההנהלה? " היא שואלת. היא תעלם בקושי.
"לא, גם אני חדש כאן."
"אה… אה, אתה אוכל תפוז?
אני מהנהן ומנסה לקלף את הקליפה.
"התפוז מהסופר פי שתיים מרוסס יותר ומגעיל יותר – פה הכל טבעי, בגלל זה באתי לפה, ללמוד חקלאות. אתה יודע שהתפוזים מהמפעל מעובדים – …אני משעממת אותך, נכון?"
"לא. " אני מהנהן. היא באמת מעניינת אותי. "זה בסדר, את בכלל לא משעממת אותי. מאיפה את? "
"אני מדגניה ב'. החברה הכי טובה שלי, נעמי, היא מדגניה א'. אני רוני.
תגובות (0)