ילד אמיתי- פרק 6
"תנסה שוב! תתרגל! תנסה לחשוב שאתה מרים נמלה, או משהו הרבה יותר עדין מהעיפרון הזה! אם תצליח לכתוב כראוי, נתחיל באימוני החוזק" אמר המדען. זה כבר היה תמריץ.
דימיתי בעיני רוחי שהעיפרון שאני מחזיק בידי הוא עדין ושביר כמו חרק קטן, והחזקתי אותו בהתאם. הורדתי את העיפרון אל עבר דף אחר, שטים הניח מעל הדף ההרוס, והתחלתי לצייר בעדינות אין קץ.
וזה עבד. הצלחתי לכתוב את השם שלי, אומנם מעט (או הרבה) עקום, אבל הצלחתי. העיפרון והדף שלמים שניהם, פחות או יותר. בצדי העיפרון נוצרו שקעים, אבל לא משוה רציני.
כל המדענים מסביב מחאו כפיים. סוף סוף התקדמות.
לקחתי מיד עוד דף ועוד עיפרון, המשכתי לעבוד. הייתי נחוש בדעתי לחזור לצייר כמו שהייתי מצייר פעם. וגם רציתי להתחיל באימוני החוזק.
עבדתי בערך שעה או שעתיים, אני לא יודע. בגלל הגוף החדש שלי, יכולתי לשבת הרבה יותר זמן ולעבוד, מבלי להפסיק בשביל ללכת לשירותים או לאכול.
אחרי שעה בערך הצלחתי לצייר רובוט. כן, אני יודע, נכנסתי חזק לקטע הזה.
הרמתי את הציור בעדינות ביד שלי, ופרשתי אותו מול עיניי. פניתי אל המדענים שכל אותה עת ישבו סביבי ורשמו. "נו? מה אתם אומרים?" ג'ייק ניגש אל הציור. "מדהים! אתה בהחלט צייר מוכשר. אבל זה קצת אירוני,לא..?" הוא שאל אותי. הנהנתי.
"אתה יודע, אתה יכול להשתמש בשתי הידיים באותה מידה. לפי מה ראיתי, אתה ימני, אבל בוא תנסה לצייר גם ביד שמאל" אמר לי טים בנימה עניינית
קימתי את המצח, והרמתי את העיפרון, הפעם בידי השמאלית. טים צדק. התחושה הייתה כמו ביד הימנית, בניגוד לתחושה החלשה יותר שהייתי מרגיש לפני הכול כשהייתי מנסה לצייר ביד השמאלית. התחלתי לצייר. הפעם ציירתי את הפנים של ההורים שלי, אליהם התגעגעתי כל כך. כל יום מאז התאונה אני נזכר בהם, ותווי פניהם חרוטים עמוק במוחי.
לקח לי בערך שעה לצייר את הציור הזה, פחות מאת הקודם. הציור יצא מדויק- דיוקן של הוריי המתים ניצב אל מול פניי. חייכתי את הנייר.
"אפשר לשמור אותו?" שאלתי את טים. "אני לא חושב, נצטרך לקחת אותו. אבל אם תרצה, נוכל להחזיר לך אותו ממוסגר כשנגמור איתו" הוא אמר לי בחיוך. חייכתי אליו חזרה והנהנתי.
את ציור הרובוט הם יכולים לשמור אם בא להם.
קמתי מהכסא. הרגשתי שנמאס לי לשבת בו. "מה עם אימוני החוזק?" שאלתי את טים.
"האמת היא שחשבנו לחכות עוד כמה ימים, אתה יודע, לבדוק תוצאות וכאלה… אבל נראה לי שאתה מוכן. אם אתה לא עייף או משהו נתחיל עוד שעה בערך, סוניה כבר תראה לך את הדרך" הוא הצביע על מדענית קטנה ואפורת שיער ששלחה אליי חיוך מהיר ושבה לרישומיה.
"בסדר. ותגיד, מתי אתם חושבים שאני אהיה מוכן ללכת ללמוד בפנימייה שדיברתם עליה?" שאלתי אותו. הרגשתי שמתחיל להימאס לי מחברת המדענים- זה לא שהם לא היו חברה מעניינת, אבל הייתי צריך חברים בגיל שלי, שלא מתחילים לספר בדיחות על פוליטיקה.
תגובות (0)