ילד אמיתי- פרק 4

"תבדוק את הזרוע, אפילו הוספנו שם את הקעקוע שביקשת" אמר לי הרופא בחיוך. לפני הניתוח הוא שאל אם אני רוצה איזשהו קישוט לגוף המלאכותי שלי. ביקשתי את הקעקוע הכי אירוני שהצלחתי להעלות על הדעת- קעקוע על הזרוע הנראה כאילו הזרוע שלי היא זרוע רובוטית. לא כאילו.
חייכתי למראה הקעקוע.
"איך סידרתם שתהיה אספקת דם למוח?" שאלתי אותו. בגלל הגוף הרובוטי שלי, השפעת ההרדמה חלפה באופן מיידי כמעט והרגשתי צלול ורענן. כמעט יותר מדי.
"אתה רוצה את הפרטים הקטנים, אה?" הוא אמר לי בחיוך. הוא נראה נרגש ומאושר מכך שהניסוי הצליח.
"אתה בטח תוהה מהי הצלקת בעורף. הצלחנו לגלות דרך ליצור מחזור דם בין המוח לעצמו- מחזור דם בו המוח מנקה את עצמו. זו הייתה ה-תגלית של הניסוי הזה, בהה הידיעה, לאחר הדרך לחבר אותך למכונה, אם לא לפני. אתה יודע כמה זה היה קשה? תראה, יש לך עור מלאכותי, אותו יצרנו מתרבית של תאי עור אנושיים ומלאכותיים ביחד, שמכסים ג'ל בליסטי שמדמה את המגע הרך של העור האנושי, ומתחת הגוף שלך עשוי ממכונה. אתה יכול לגעת במגע עדין כמו יד אנושית, להרים נמלה מבלי לפגוע בה, וגם לעקור עץ מבלי להניד עפעף. אתה יכול להרגיש- הצלחנו ליצור חיישנים שמפוזרים על פני העור כמו בגוף אמיתי, ומעבירים את המגע כזרם חשמלי דרך מוליכים מיוחדים אל המוח. והסוללה שלך היא בלתי נגמרת- למעשה, בזכות אמא שלך אתה יכול עכשיו ליהנות מהגוף הזה. הסוללה שלך היא סוללה גרעינית- רתמנו את הכוח של היתוך גרעיני כדי לספק אנרגיה לגוף שלך, מה שאומר שמקור הכוח שלך בלתי נגמר, וגם נטרלנו את הקרינה הגרעינית על ידי חומר חדש שהתגלה לפני עשר שנים- זה חומר נדיר, אפשר לחצוב אותו על מאדים רק, גילינו את זה מהמושבה האוטומטית שנשלחה לשם לפני עשור וחצי כדי למצוא משאבים. וגם, אם תרצה- אתה יכול לאכול! ואתה תרגיש את הטעם, ובסיום, במקום, אה, לייצר צואה, אתה תיצור עשן! יש בתוכך מעין כבשן שמסוגל לשרוף את המזון ולהפוך אותו לעשן ידידותי לסביבה. עכשיו, קל להבין למה פיתוח המכונה הזו לקח חצי מאה, לא?" הוא שאל, מתגאה באופן בולט.
חייכתי. האמת, היה קשה לא להעריך את זה. "בהחלט. מאיזה מתכת אני בנוי?" שאלתי אותו.
"סגסוגת טיטניום, אבל מסוג חדש. מהחומרים החזקים ביותר בשימוש האדם" הוא אמר, מרוצה מעצמו אפילו יותר. בטח המצאה שלו.
אבל יש עוד שאלה אחת חשובה שניקרה במוחי, והתגברה על עשרות השאלות האחרות. "תגיד, למה דווקא אני מבין מאות אלפי אנשים משותקים ברחבי העולם, אנשים שיש להם יותר דברים שהם איבדו, אנשים עם יותר קרובים שאוהבים אותם ורוצים לראות אותם קמים והלכים אליהם?" שאלתי אותו. כי זה, באמת, הדבר שניקר בראשי מהרגע בו הוא סיפר לי על הניסוי.
"ענית על זה בעצמך, פחות או יותר. יש כמה סיבות. הראשונה, היא, כמובן, שאתה הרי הבן של זו שבעזרתה הניסוי הזה אפשרי. אתה יודע כמה בעיות גרמה סוגיית הסוללה לפני תגליתה המבריקה של אמא שלך? אינספור, נערי. מייק, אתה מיוחד. אנחנו מקווים שיום אחד אתה תועיל לנו, כי ירשת את התכונות של ההורים המוכשרים שלך שניהם, זיכרונם לברכה.
אבל יש עוד סיבה, הסיבה שעליה ענית. האנשים האלה, שיש להם הרבה יותר שהם איבדו, הרבה יותר חברים, קרובים? איך היית חושב שה היו מגיבים אם היינו באים ולוקחים אותם, ואז חוזרים אליהם, אם הניסוי לא היה מצליח, ואמרים להם שאהוביהם מתו בגלל ניסוי חסר תקדים שהם אפילו לא הסכימו לו? לך היה פחות מה לאבד, וזה היה בהסכמתך.
וגם, עוד דבר. גילינו שרק הגנים שלך מתאימים איכשהו לחיבור עם המכונה. כשנולדת עברת איזה טיפול מיוחד שכנראה תרם לזה, תכנון מוקדם של אמא שלך. הטיפול ההוא היה סודי אפילו יותר מהניתוח הזה. אתה חלוץ, ילד. האדם-מכונה הראשון"
אוקיי, האיש עם החליפה יודע לנסח תשובה. רציתי להשיב לו כשהוא אמר שלי אין מה להפסיד, אבל ידעתי שהוא צודק. בגלל זה לא יכולתי לענות לו.
הרמתי את היד החדשה והשרירית שלי, היד הימנית. הושטתי אותה קדימה, נגעתי באפי. התחושה הייתה רגילה, כאילו עשיתי את זה עם גוף רגיל, כאדם רגיל. כמו שעשיתי את זה מאות פעמים בעבר, כשגירדתי באף או סילקתי ממנו לכלוך. מעולם לא חשבתי שהתנועה הזו תהפוך להיות כזו משמעותית בשבילי.
עובדת סוציאלית אחרת מזו שהייתה בחדר בבוקר נכנסה לחדר הניתוח, ואני מיהרתי אל מתחת לשמיכה כי נזכרתי שאני ערום לחלוטין, והרופאים חשבו על כל החלקים בגוף הגברי.
היא הביטה בתדהמה, ואז פנתה לדבר עם הרופא בחליפה. ברצינות, אני חייב לגלות מה השם שלו- אני לא חושב שאוכל קרוא לו הרופא בחליפה עוד זמן רב.
"אתה יודע, חשבנו לשלב אותו בפנימייה רגילה, לנערים רגילים, אחרי כמה זמן של שיקום. מה אתה אומר?" היא שאלה אותו.
"אני אומר שצריך לשאול אותו. אני בטוח שתהיה לו דעה בנושא."
ובהחלט הייתה לי.
רציתי לפגוש נערים רגילים, להיות בפנימייה רגילה. ההורים שלי תמיד חינכו אותי בבית, מעולם לא יצא לי לקשור חברויות עם ילדים אחרים בני גילי.
אבל גם פחדתי, בדיוק מאותן הסיבות. אבל אני אמרתי כן לניסוי שהסיכויים שלו להצליח היו קלושים, ואם הוא לא היה מצליח הייתי מת.
אז מה זה משנה?
"אני מסכים. אני רוצה ללמוד בבית ספר לילדים רגילים"
כמה אירוני, כמעט כמו הקעקוע שביקשתי.
האדם-מכונה הראשון בעולם רוצה ללמוד בבית ספר לילדים רגילים.