ילד אמיתי- פרק 2

"ילד… ההורים שלך, שני אנשים מדהימים, מתו. הם היו חשובים, והעולם יזכור אותם תמיד" הוא לא המשיך, ופנה אל הדמות להמשיך בשיחה איתה. כנראה היה לו יותר חשוב לדבר עם הדמות מאשר למסור לי פרטים. לא שאכפת לי, הבנתי לבד מה קרה.
ההורים שלי היו זוג אנשים מפורסמים, רוב הסיכויים שהעולם יזכור אותם. אבא שלי, כוכב הרוק המפורסם שמכר מיליוני תקליטים בכל רחבי אמריקה, ואמא שלי, המדענית זוכת פרס הנובל, על תגליתה המדהימה איך אפשר לרתום את הכוח הגרעיני לצורכי אנרגיה בלתי מזהמים. שניהם היו אנשים מפורסמים.
היו ואינם.
ומה לי יש עוד לעשות? החיים שלי נגמרו בגיל חמש עשרה, אין לי יותר מה לעשות, בעיקר לא עכשיו, כשאין לי משפחה, ואני לא יכול לזוז. כי אני משותק, הפגיעה שיתקה אותי.
אבל ניסיתי לגרש את המחשבה מראשי. ידעתי שהחלק הגרוע ביותר הוא הדיכאון שאחרי הפגיעה, אמא שלי למדה אותי בחינוך ביתי נושאים כמו רפואה ופיזיקה. היא רצתה שאהיה חוקר בתחום הרפואה. היא תמיד חלמה שאהיה כזה.
התחלתי לעצום את עיניי, מנסה להדוף את הקולות החזקים מדי עדיין, ואת האורות שהוסיפו להיות חזקים מהדרוש וחדרו את עפעפיי. ונרדמתי לשינה נטולת חלומות, נטולת סיוטים. שינה שבה עדיין הייתי אני והיו לי הורים.
…………………………………………………………………………………………………………….
התעוררתי אל האדם שהייתי בהווה, וראיתי שהעולם כבר התחיל להתייצב. הרופאים עדיין התרוצצו מסביב, ועכשיו הצלחתי להבחין במספרם- שלושה. אחד מהם בדק באופן קבוע את המוניטורים, שני ישב ליד המיטה שבה שכבתי, והשלישי בכלל לא היה רופא. הבחנתי במדים והבנתי שזו הייתה בחורה, עובדת סוציאלית.
כמובן, הרי צריכים למצוא לי משפחה, או לפחות מטפל.
עקבתי אחרי הרופא הראשון בעיניי, וסקרתי את הבעות פניו. אבא שלי לימד אותי לזהות מה מרגיש אדם לפי פניו. ראיתי שהבעת פניו לא אדישה, בשום שלב. הוא תמיד קשוב ומוכן לכל דבר שיראה המוניטור.
אבל מדי פעם הבעת אכזבה מופיעה על פניו, כאילו הוא מקווה שאקום ואלך אפילו שהוא יודע יותר טוב אפילו ממני שזה לא יקרה.
ואז הבנתי שהוא מוכר לי. זה דוד שלי, אחיו של אבא. הוא רופא, אבל אבא שלי לא היה איתו בקשר כבר עשר שנים ויותר, מסעות ההופעות לא אפשרו קשרים עם המשפחה. כנראה בגלל זה לקח לי זמן לזהות אותו, והוא היה כנראה צריך לראות את השם שלי כדי להבין שאחיו וגיסתו מתים.
"תגיד… מה עומד לקרות אתי מעכשיו?" פניתי אליו בכל הכוח שהצלחתי לאזור ומשכתי את תשומת ליבו. הוא יבין למה התכוונתי, אני מקווה- מה שכל ילד רוצה לדעת- על המשפחה, בית ספר, חברים. איך כל זה עומד לקרות מכאן?
הוא הסתכל אליי, הבעת פניו השתנתה לעצובה והוא גירד בראשו במבוכה. "אני לא ממש יודע. בדרך כלל מה שאנחנו עושים במקרים כאלה זה להמשיך את האשפוז, וברגע שהמצב מתייצב לשלוח את המטופל לבית אומנה שיש לו את האמצעים, אבל אני לא יודע בדיוק מה הולך לקרות איתך, בגלל ההורים שלך".
ברור. לא ישלחו אותי, הבן של קרלו מיית' וסוזן מיית' המפורסמים, לחיות עם משפחת אומנה רגילה.
החלטתי לנסות לחזור לישון, כי זה הדבר ביחד שהיה לי לעשות, וכמעט הצלחתי כשרעש מוזר טרד את מנוחתי. רעש של דלת נפתחת… וויכוח בין שני אנשים או אפילו יותר?
פקחתי את עיניי, וראיתי אדם בחליפה עומד בדלת החדר הפתוחה לרווחה, מתווכח עם שני הרופאים והעובדת הסוציאלית.
"…אולי פשוט נשאל אותו?! זאת החלטה שלו!" אמר האיש בחליפה, ופנה בעדינות לעבר המיטה שלי, חרף כל ההתנגדויות של הרופאים.
"ילד, מייקל, אתה ער?" הוא שאל בעדינות. מצמצתי אליו בעיניי.
"כן" עניתי. תהיתי, כמובן מי הוא האיש הזה. הוא נראה נרגש ונסער בו זמנית.
" תגיד, היית רוצה להיות אדם רגיל? ללכת, לחיות? אם היה פתרון, היית הולך עליו, גם אם הוא לא בטוח ולא ידוע עוד?" הוא שאל בעדינות.
לא הבנתי לאן הוא חותר. השלמתי עם זה שהחיים שלי נהרסו. מה הוא רוצה, לגרום לי לשקוע בתקוות, לגרום ללב שלי להישבר כשהתקוות יעופו להן עם הרוח?
"מה.. אתה רוצה?" שאלתי אותו בצרידות.
"יש לנו פתרון. יש לנו טיפול. אנחנו יכולים לרפא אותך. זה רק ש… הטיפול עוד לא נוסה. אתה תהיה האדם הראשון שזה ינוסה עליו. אם תסכים, תקבל עוד פרטים ממני, אני מבטיח. לא הייתי מבטיח לך הבטחות שווא"
מצמצתי בעיניי בהפתעה. טיפול? עד כמה שידוע לי, לא היה טיפול לשיתוק.
אבל ידעתי שאני רצה, ידעתי שאני בהחלט רוצה להרגיש שוב את הגוף שלי.
היה לי מוזר להיות ראש וצוואר המרחפים בחלל.
וברגע זה ידעתי את התשובה.
"אני מסכים. במה… במה זה כרוך?" שאלתי אותו.
האיש נראה נבוך מעט. "טוב… תראה, בגלל שהניסוי ניסיוני, אז אפילו שהוא נבדק על בעלי חיים מאות פעמים, וזה ניסוי שנחקר כבר משנת 2007, לפני חמישים שנים, עדיין לא ניסינו אותו על בני אדם, כי זה ניסוי מורכב. אם ניכשל, אין דרך חזרה. אתה עדיין מסכים, ילד? קח זמן לחשוב על זה"
אבל לא רציתי זמן לחשוב. לא היה אכפת לי מהתוצאות.
"אני מסכים"
הו, לו רק ידעתי מה צופן העתיד.