ילד אמיתי פרק 1
"אתם בטוחים שזאת הדרך?" שאלתי את ההורים שלי, שהתלבטו בינם לבין עצמם באיזו מההתפצלויות בכביש לבחור. השעה הייתה מאוחרת, והאור מועט, לכן היה קשה לבחור בדרך הנכונה.
אבא שלי ענה "כן" בדיוק בזמן שאמא שלי אמרה "לא", מה שהעלה חיוך על פניי.
"אתם באמת לא יודעים את הדרך, נכון? למה אתם לא משתמשים בג'י.פי. אס החדש?" שאלתי אותם, מסווה את הצחוק בקולי. ידעתי את התשובה, אבא שלי הוא גאה ועקשן ולעולם לא יהיה מוכן להודות שהוא טעה. אמא שלי טוענת שירשתי ממנו בדיוק את התכונות האלה.
"בגלל, שאני לא סומך על השטויות האלו, וזה שהם מתעקשים לתת לנו את המכשירים הכי חדישים כדי שנפרסם אותם זה לא אומר שאנחנו חייבים להשתמש בהם! מה הסיכוי שאיזה מעריץ יצפה לנו לתוך האוטו באמצע הלילה ויראה את הג'י.פי. אס החדש שלנו?" מכונית עברה לידנו בעיתוי מושלם, וגבר מקריח נעץ את מבטו ממושב הנהג בהוריי עד שהמכונית שלו חלפה על פנינו.
חייכתי לאבא את החיוך שלי שאומר "אמרתי לך" ואמא שחלה לצחוק. אבא לעומת זאת הפעיל את הג'י.פי.אס בהבעה של קדוש מעונה.
ובזמן שהוא התעסק בג'י.פי.אס המקולל, הופיעה מולנו משאית אדירה וגרמה לתאונה שתשנה את חיי לעד.
………………………………………………………………………………………………………
כשהתעוררתי, הכול נראה לי בהיר מדי, והרגשתי כמו בחלום. הקולות היו חזקים מדי ולא ממוקדים, האורות בוהקים והצבעים לא נכונים, לא מתאימים לחפצים. לא מתאימים לעולם הזה.
מסביבי הסתובבו עשרות אנשים בחלוקים לבנים, או שזה בעצם היה אדם אחד, או בכלל עשרה. לא הצלחתי לראות כלום בבירור. הזזתי את הראש, ופלטתי אנחה. היה לי מוזר שכלום לא כאב לי, כי זכרתי שנפגעתי קשה. שמעתי עצמות מתפצחות.
הדמות בחלוק הלבן, או אחת מהן, מיהרה אל הראש שלי. "הוא התעורר!!" הדמות קראה, והבנתי שמדובר ברופא. הוא כנראה נגע ביד שלי, אבל לא הרגשתי כלום. "אתה מרגיש משהו? הנתונים מראים…" הוא השתתק. הוא לא רצה להפחיד אותי יותר מדי, ראיתי את זה בהבעת פניו שהלכה והתחדדה.
"לא, א… אני לא מרג… מרגיש כלום" מלמלתי מהגרון היבש והכואב שלי. מסתבר שהוא אכן לחץ על היד שלי, אבל באמת לא הרגשתי דבר. כשהרופא הסב את תשומת לבי לכך, הבנתי שאני לא מרגיש כלום מהצוואר ומטה. כאילו…
כאילו אני משותק.
הבנתי מה קרה. למה לא הרגשתי כלום. זה לא שלא נפגעתי, זה שהפגיעה הייתה קשה משחשבתי.
ואם אני, שישבתי שמושב האחורי בהתנגשות החזיתית הקשה נפגעתי ככה, מה קרה להורים שלי…?
"אד…אדוני… ההורים שלי…." ניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הרופא המודאג ששוחח עם עוד דמות שהתגשמה כנראה מהאוויר.
זה עבד, הרופא פנה אליי. אבל ההבעה שלו הייתה טרגית. ואז הבנתי את מה שכנראה כבר ידעתי, לא מההתעוררות, אלא מהרגע שבו המשאית התנגשה באוטו.
ההורים שלי מתים. לא היה להם סיכוי בכזו התנגשות.
תגובות (1)
לכתוב מנקודת מבט של בן זה תמיד אתגר, אבל בינתיים את מצליחה טוב מאד!
אהבתי את הדרך שבה זרקת את הקורא/אותי ממצב של צחוק וקלילות לתדהמה ולב הולם.
תמיד אמרתי שסופר טוב הוא סופר שיכול לשחק ברגשות של הקורא, להעביר אותו מצחוק לבכי במילים ספורות.
מחכה להמשך :)