ילדת החרבות, עולם אחר- הקדמה, לא בטוח שאני אמשיך.

~שימו לב, זה לא הסיפור שעליו כתבתי הודעה, הוא עדיין בכתיבה, זה שיחזור של סיפור ישן~
"קדימה זואי! קדימה!" צעקה המדריכה מהקצה השני של המגרש, "תני לה שוט, עוד אחד! רגל אחורה!" היא המשיכה מחלקת לי פקודות,
"קדימה אריסטו, אל תעשה דווקא!" לחשתי לסוס הכמעט שחור שרכבתי עליו, אך הוא המשיך בטרוט* ובהתעלמות ממני, שאר הסוסים במגרש כבר נהיו מאוד קרובים אלינו לכן האטתי את הסוס להליכה,
"זה לא היה ממש גרוע זואי, ממתי את לא יודעת לעלות לקאנטר**?!" התעצבנה המדריכה, שמעתי את שאר הרוכבות צוחקות,
"קדימה רן, תורך, טרוט" המשיכה המדריכה את השיעור. בסוף השיעור רכבנו על הסוסים בחופשיות בהליכה במגרש החול הזהוב, הרוח העיפה את עלי העצים בעוצמה כמו גם את שיערי הג'ינג'י שעף לתוך פני, העברתי את המושכות לידי הימנית וסידרתי את השיער המעצבן בחזרה למאחורי גבי, ריבר, אחותי, נעמדה לידי עם סוסתה "סופה",
"וואו זה היה מדהים" היא אמרה בלעג,
"כן, כן, הבנתי ריבר, את מוכנה לרדת ממני?!" התעצבנתי, משכתי במושכה הימנית והתרחקתי ממנה, אך עדיין שמעתי את צחוקה.
ביום למחרת, בשעת הבוקר, לפני השיעור הראשון הסתובבתי בבינין התיכון בבית-הספר שלי, חיפשתי אחר הכיתה בה אני לומדת ערבית ללא שמץ של מושג לאן אני הולכת,
"היי הנה ילדת הסוסים" אמרה אחת מבנות כיתתי כשסוף-סוף מצאתי את הכיתה,
"מצחיק מאוד מרלין" גילגלתי את עייני הירוקות והלכתי למקומי,
"איזו חננה" היא צחקה ושיחקה בשיערה השחור החלק,
"איזו פרחה, אני מתה" צחקה ווינטר, חברתי הטובה ביותר,
"איכס ווינטר מה זה הנעליים האלה?!" ניסת מרלין להציק לה והצביע על נעלי ה"אול-סטארס" של ווינטר בעלות הסוליה הגבוהה'
"איכס מה זה הפרצוף הזה?!" ענתה לה ווינטר בלעג, מרלין השתתקה. זרקתי את התיק שלי מאחורי הכיסא והתיישבתי במקומי, מול שולחן העץ המזוייף, הורדתי את העליונית שלי ונשארתי עם חולצת בית-ספר שחורה שהתאימה לדעתי לג'ינס ולנעלי ה"אול-סטארס" השחורות גם כן.
"בוקר טוב תלמידים" נכנסה המורה לרמת המיצוי לערבית, "תוציאו מחברות ונבדוק את שיעורי הבית" היא ביקשה בקול שקט אך חמור, שיערה השחור הדליל נאסף אחורנית בקוקו נמוך.
"לא הכנתי שיעורים, אפשר להעתיק?" שאלתי את ווינטר,
"כאילו אני יודעת ערבית" היא ענתה, שתינו צחקנו,
"זואי תפתחי מחברת בבקשה" ביקשה המורה ונעמדה לידי כדיי לבדוק אם הכנתי את שיעורי הבית, לפתע, שניה לפני שהודתי שאין לי את שיעורי הבית, נכרנסה יועצת שיכבת ח' לכיתה,
"זואי, מרלין, אני צריכה אותכם לדקה" היא אמרה בקול נחמד, אני ומרלין קמנו ממקומנו ויצאנו אחריה, היא הובילה אותנו לחדרה, עקביה הגבוהים הדהדו בכל המסדרון,
"זואי, חכי כאן" ביקשה היועצת יאנה, היא ומרלין נכנסו לחדרה, הצמדתי את אוזני לדלת החדר
"אל תגידי לי שאת רוצה אותה איתנו" שמעתי את קולה של מרלין,
"ראיתי אותה כותבת בשיעור חינוך, יש לה את היכולות של המיוחדים" ענתה לה יאנה,
"מה שתגידי" ענתה לה מרלין, היא לא נשמע רגילה, היא נשמע יותר רצינית, ופחות פרחה מבדרך כלל. "מה לא בסדר עם הכתיבה שלי?" חשבתי, "עשיתי משהו רע? ומה שתי אלה זוממות?" המשכתי לישאול בראשי, שתיהן יצאו מהחדר ואני התרחקתי ממנה במהירות,
"זוממות? זו מילה אמיתית?" שאלה מרלין, כאילו קראה את מחשבותי,
"זואי, את צריכה לראות משהו" אמרה יאנה, היא שלחה את ידה קדימה והדלת נפתחה מעצמה, קפצתי אחורנית בבהלה ונפלתי על הריצפה הלבנה.
"אנחנו נסביר הכל, אם תבואי איתנו" אמרה יאנה ושתיהן נכנסו לחדר…