ידעתי שהיום הזה יגיע פרק 2

וכמו שחשבתי,זה קרה היום הזה אכן הגיע..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבנתי שכן,זו המציאות,זה מה שקורה ברגעים אלה ושפשוט אי אפשר לברוח כי זו המציאות.
אני, אימא שלי ואחותי יצאנו מהר מהבית וראינו בתים,חלונות ועוד דברים מפוצצים. לאחותי התחילו לרדת דמעות ואימא שלי חיבקה אותה ואותי. פתאום ראינו כמו מין חללית כזאת (כמו של חייזרים מסרטים). ויצאו אנשי חלל עתידנים. הם אמרו: "תיכנעו! העולם שייך לנו! לא תוכלו לעשות שום דבר אז תיכנעו! עניתי להם: תעופו מפה חלאות! תחזרו לעולם ממנו באתם! אימא שלי ענתה לי: תסתמי את הפה שלך! אל תגידי מילה! (טוב נו היא דאגה לי). "ילדה חצופה כדאי שתקשיבי לאימך ולא תגידי מילה! "אני לא מתכוונת לסתום! חוץ מזה למה אתם כאן?! מה אתם רוצים מאיתנו?!" אמרתי. "אנחנו אנשי חלל עתידניים סתומה, אנחנו כובשים מקומות וכוכבים וכאן זה מקום ממש טוב לכבישה".
"תלכו מפה! חלאות!" שוב אמרתי. הפעם הם ירו ליזר חזק ששובר דברים בשניה. כמובן שהצלחתי להתחמק. אחותי צרכה והתחילה ממש לבכות. אימא צרחה עלי ואמרה: "תפסיקי מתוקה! שלא תעזי לענות להם שוב! "אבל אמא.." "בלי אבל!" "טוב אימא שמעי אני לא מוותרת אני עוד אעצור אותם,מבטיחה!" "לא! מתוקה בבקשה לא! זה מסוכן מידי!" "אמא הייתי בהרבה חוגים ואני יודעת איך להתחמק מדברים וחוץ מזה, אני יודעת מה לעשות כשאני נתונה בסכנה". "טוב אבל… תבטיחי לי שתיזהרי!" "אני אזהר… מבטיחה." רצתי מהר, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות, פחדתי להפר את ההבטחה שהבטחתי לאימא. פתאום ראיתי את הידיד שלי דניאל. צרחתי לו: "דניאל! היי,דניאל!"
פתאום הוא הסתכל אחורה וראה אותי. הוא רץ אלי מהר ואמר: "מאיה, מזל את חיה." "כן אני חיה אבל אנחנו צריכים לעצור אותם!" "איך את מצפה שנעצור אותם? יש להם טכנולגיה פי 100 יותר מחודשת מלנו. וחוץ מזה הם מאוד מהירים." "אל תדאג נעצור אותם איכשהו אבל עכשיו בוא."
רצנו מהר ללא שום אביזרי הגנה. פתאום שמענו קול צורח. "הצילו! די! לא,תעזבו אותי!" זאת היתה מאי שתלויה שם ועומדת להתחשמל..