ידעתי שהיום הזה יגיע-פרק 1

זה קרה לפני כמה שנים. כשרק הייתי בת 16. הייתי חסרת סבלנות. הרגשתי שמשהו הולך לקרות, משהו פתאומי כזה. אף אחד לא הבין מה קורה,למה אני סגורה עם עצמי. אבל לי? לי לא היה אכפת מה אנשים חושבים. אימא אמרה לי שאם אני חושבת ככה אז אני לפחות צריכה למצוא מקור כלשהו
כמו לדוגמא מהמחשב. לא טרחתי להקשיב לעצתה כי ידעתי שרק אני מרגישה את זה. כשאימא שאלה אותי עם חיפשתי במחשב פשוט עניתי לה שאחפש אחר כך. בלילה כשאחותי ואימי כבר ישנו (ההורים שלי גרושים) אני התהפכתי מצד לצד. לא יכולתי להירדם,כל מיני מחשבות התערבבו לי בראש. פתאום,אחרי כמה דקות אחותי התעוררה והתלוננה מהרעשים שאני עושה (עשיתי גם קולות).
לא עניתי לה. היא אמרה לי: "מה יש לך? את ככה כבר כמה ימים." עניתי לה שהיא לא צריכה לדעת כי היא קטנה וזה יפחיד אותה. היא ניסתה לשכנע אותי שאספר אבל בסוף היא התייאשה וחזרה לישון. בסופו של דבר עיני נעצמו ונירדמתי. יום למחרת כשהלכתי לבית הספר פגשתי כמה מחברותי בדרך. הן אמרו לי היי, שלום וזה אבל לא עניתי. הן שאלו אותי עם קרה משהו אך לא התייחסתי לשאלתן והמשכתי בלעדיהן. לא הצלחתי להתרכז ביכלל בשיעורים אפילו שניסיתי. אחר כך היתה הפסקה ומאיה שאלה אותי אם אני רוצה לצאת להפסקה. אך פשוט שתקתי ולא עניתי. היא שאלה אותי מה קרה לי ולמה אני כל הזמן שותקת. שוב,לא עניתי לה. אחר כך היא התעצבנה ואמרה לי:
"למה את לא עונה לי?!" מיד עניתי לה: "אולי תעזבי אותי?! את לא רואה שאני לא עונה לך?! תעזבי אותי בשקט יואו!!" מאיה לא ענתה. היא פשוט שתקה והלכה לה. ידעתי שלא הייתי צריכה להתייחס אליה ככה אבל אני שונאת שמפריעים לי. רציתי שהיום הזה כבר יגמר כדי שאלך הביתה,אשב לבדי
ואף אחד לא יציק לי. כשסוף סוף ניגמר היום רצתי מהר הביתה בשביל שאף לא ידבר איתי ויתחיל לישאול אותי שאלות וזה. הגעתי הביתה וישר אכלתי. אימא אמרה לי שלום החזרתי לה שלום ואכלתי.
אמרתי לה שאני עולה לחדר. אחותי כבר היתה בחדר למזלי היא ישנה. כשהגיע הערב (ואחותי כבר קמה) הלכתי להתקלח. אחרי 10 דקות פתאום שמעתי פיצוץ חזק. התלבשתי מהר,ירדתי וראיתי את קיר הסלון מפוצץ. לא הבנתי מה קרה. אחותי פחדה נורא וגם אימי ואני. פתאום ברדיו אמרו: "כל האזרחים צאו מביתיכם! זה מצב חירום! תצ.." פתאום הקול של השדרן הפסיק ואז היו עוד פיצוצים.
וכמו שחשבתי זה קרה, היום הזה אכן הגיע..