חרב הטוראן: פרולוג (חלק 1)
החרבות הצטלצלו בכוח בכל פעם שנתתי מכה עיוורת ליריב העומד מולי, שעצר כל התקפה בהנפה פשוטה. נהמתי בזעם ותקפתי כשאני מכוון כל פעם לאזור אחר. עיניו של האן נצצו בשעשוע בכל פעם שהסיט בקלות כל התקפה. הורדתי את הלהב כלפי הרצפה והתנשפתי בכבדות. "זה כל מה שיש לך?" גיחך האן ושלח חיוך מתגרה לעברי. ייצבתי את אחיזתי בניצב החרב. הסתובבתי במהירות שמאלה כשאני מניף את החרב קרוב לגופי בכוח שצברתי בתנופה. הצלפתי בלהב לעבר האן. עיניו הפסיקו להיות משועשעות וניצוץ של הפתעה השתקף בהן. הוא התכופף וחמק בקושי מהלהב שהיה צריך לשסף את חזהו. הוא התגלגל ועמד מיד בתנוחת הגנה כשהחרב בקו ראשו, נכונה לעצור כל התקפה. "השתפרת" אמר בחיוך מתוח. "רוצה לסגור על תיקו?" הצעתי בגיחוך. "בתנאי שתצליח לנצח אותי" השיב בחיוך מקניט. ידעתי שהסיכויים לנצח אותו אפסיים. אבל לא התכוונתי לעשות לו חיים קלים. עצמתי את עיני לרגע קט. מחקתי כל מחשבה מיותרת ממוחי כשאני מתרכז רק במהלכים שלמדתי, ובמהלכים שפיתחתי בסתר. יישרתי מבט אל עיניו והתחלתי בהתקפה לעבר רגלו השמאלית. הוא חסם אותה בקלות אך זאת לא הייתה מטרתי. שיחזרתי את המהלך בראשי והתחלתי במהירות. זה עכשיו או לעולם לא חשבתי.הסתובבתי על רגלי והנפתי את החרב בקשת לעבר חזהו. הוא לא הספיק לחסום את המכה והוא נרתע מעט כשהחרב חרצה פס עמוק על מגן החזה מעור שלבש. עיניו היו כעת מופתעות. "מאיפה למדת את המהלך הזה?" שאל בחשדנות. "תירגלתי" אמרתי במשיכת כתפיים. ניסיתי לשוות לעצמי מראה רגוע וצעדתי בהפגנתיות לעבר הנדן , ששכב על ספסל המתכת בקצה החדר. החזרתי בצליל איוושה את החרב לנדן, הלכתי באיטיות לעבר דלת העץ ואחזתי בידית הברזל הקרה :"אז סגרנו על תיקו?" צעק האן מאחורי גבי. "תיקו" צחקתי בהסכמה. פתחתי את הדלת ויצאתי מבעד לחדר האימונים . סובבתי את ראשי וצעקתי מבעד לדלת הפתוחה: "בוא". הוא נראה מהורהר מעט והתנער כאילו הערתי אותו משינה. "אנחנו מפסידים את האוכל" הוספתי בקריצה. הוא שמט את החרב שהייתה קפוצה בכף ידו על הרצפה והחל להסיר את השיריון. הרכנתי את ראשי ונוכחתי לדעת שלא הורדתי את השיריון. חזרתי בזעף אל החדר והתחלתי לפשוט ממני את השריון. השיריון האפיל על עיני במשך כמה שניות בזמן שחלצתי אותו מבעד לראשי. הורדתי את השיריון בהקלה והנחתי אותו על הרצפה לצידי. ניערתי קלות את חולצתי שהייתה ספוגה בזיעה. הסתובבתי בחוסר סבלנות לעבר האן .
הוא היה לבוש בשיריון, שנח על גופו באופן רופף.
החרב, שעד עתה שכבה על הרצפה הייתה אחוזה ביציבות בידו הימנית של האן. "אתה בא?" שאלתי ופזלתי עיניים לעבר חרבו בחשש. "לא אמרת מאיפה למדת את המהלך הזה" ענה כשעיניו אטומות. "מה יש לך?" נזפתי בו. "קדימה, עכשיו באמת נאחר לאוכל". הוא עצר לרגע ונראה מהורהר ובבת אחת זינק כשחרבו מופנית לעברי. פלטתי צעקה ונסוגתי לאחור כשאני מגן על גופי בידי השמאלית. שמעתי את החרב שורקת ומפספסת את ראשי בכמה סנטימטרים. "אתה משוגע?!" צרחתי כשאני מביט בתדהמה בידי השמאלית שהחלה לדמם מהמפגש עם הלהב. "תענה לי" ציווה בנוקשות וגהר מעלי, מכוון את החרב לכיוון סנטרי. "מי אתה?" גמגמתי בפחד ועיני זזו בתזזיתיות , מחפשות אחר החרב שלי . איתרתי אותה , נתונה בנדן כשהיא שעונה על הקיר ליד הדלת. האן עקב אחר מבטי ונחר בבוז :"היא לא תעזור לך עכשיו".
עריכה לשונית: יוליוס קיסר
המשך יבוא…
תגובות (4)
אני מניחה שפירסמת דרך האפליקציה… עדיף שתפרסם דרך המחשב או תגלוש לאתר דרך הפלאפון… פירסום דרך האפליקציה גורמת לסימון '\' לפני הגרשיים וזה מעצבן לקרוא ככה.
הסיפור התחיל טוב וכתוב בשפה גבוהה.
אני לא יודעת למה תייגת את הסיפור כמדע בדיוני ולא פנטזיה (אלא אם זה התבהר בהמשך).
בכל אופן, זה פרק יחסית קצר ולא קרה בו הרבה.
אני עוד לא מכירה את הדמויות אז אין לי יותר מדי ביקורת.
ראשית, תודה רבה על תגובתך.
ולא, לא פיסמתי דרך האפליקציה אבל אקח זאת לתשומת ליבי
וכן, הסיפור יתבהר בהמשך כמדע בדיוני
וזה קצר מכיוון שרציתי שאנשים יקראו את זה (ולא יתעצלו) ויפרסמו את חוות דעתם.
בפרק הבא אני אכתוב יותר ארוך כמובן.
שוב תודה על המשוב
כתוב טוב מאוד. ייתכן שהקטע של פשיטת השיריון הייתה קצת מרוחה אבל זה רוב הזמן רץ טוב. ונגמר בנקודה הנכונה.
ממש אהבתי את הפרק.
משהו שהפריע לי, זה שאמרת בסוף על החרב "היא לא תעזור לך עכשיו". וזאת חרב, אז נראה לי אומרים – זה. אלא אם כן עשית האנשה כלשהי לחרב או משהו כזה.
סופים מותחים הם הסופים הכי אהובים עלי, ואתה עשית סוף מותח בפרק הזה, אז שאפו על זה.
חתיכת בגידה על הפרק הראשון…
הייתי מעדיפה אם היית מוסיף טיפה על הקשר ביניהם, שזה יתן לבגידה יותר משמעות, אבל כנראה שזה עדיף, כי חוסר הידיעה גורם לזה להיות יותר מותח.
תמשיך לכתוב ככה. אני כבר מצפה לפרק הבא.