חלומות – פרק ראשון: "מחשבות"

-רק הערה קטנה, כשאנבת' מספרת על החלום שלה, במקום בין גרשיים, הסיפור יוגבל בכוכביות. *סיפור…*
היה צהוריים. השעון שעל הקיר תקתק, תיק, תק, תיק תק…
לפעמים הייתי בוהה בשעון וחושבת מה קורה במקום אחר, בדיוק עכשיו. האם יש מישהי בדיוק כמוני, שבוהה בשעון ושואלת שאלות? האם בכלל יש מישהי שדומה לי? כמו יקום מקביל או משהו כזה. בהיתי בשעון וחכיתי. למה? ללילה!
אין זמן יותר כיף מהלילה, או ליתר דיוק, הזמן בו אתה ישן. רוב האנשים שחולמים חלומות
בלילה חולמים חלום מסויים ולא חולמים אותו שוב, אולי רק פעם פעמיים. גם רוב האנשים זוכרים שניות ספורות מהחלומות שלהם. אני? אני זוכרת הכל, בפרטי פרטים. כל חלום הוא המשך של החלום שקדם לו. אני כל כך שקועה בחלומות שלי, שלפעמים אני בטוחה שחיי היום יום שלי, שהחיים האמיתיים שלי הם החלומות. בעיקר בגלל שהם מורכבים מאותם אנשים.
יש לי יומן, בו אני רושמת את כל החלומות שלי, ואני מקריאה אותם לחברים שלי בבית הספר.
החלק הכי נחמד בחלומות שלי הוא שאני לא מפספסת אף שנייה, כ"אני", אני בחלום שלי, הולכת לישון אני קמה ולהיפך. לא מפספסת אף רגע חשוב.
"נו?" שאלה אורי בהתרגשות, "מה שלום בס?" אורי הייתה החברה הכי טובה שלי, ומן הסתם זה היה אותו הדבר גם בחלומות שלי. היינו כמעט כמו אחיות, רק יותר טוב, את האחיות של שנאתי.
"אנבת'? את פה?" אורי העבירה את ידה הלוך ושוב מול פני, מנסה למשוך את צומת ליבי. כמובן ששמעתי ושמתי לב, אך הייתי שקועה במחשבות ולא הייתי פנויה לענות לה. "אנבת', אני יודעת שאת שמה לב אלי!" אורי שילבה את ידה והסתכלה עליי בכעס. אני המשכתי לבהות בקיר. יש לי מן משפט שאומר "אם שקועים במחשבה עמוק מספיק, שום דבר לא יוכל להרוס אותה. כן, זה היה מעצבן אנשים שלא עניתי מתוך מתן עדיפות למחשבה שאני חושבת על פניהם, אבל הם ילמדו לחיות עם זה.
"כן, אורי?" שאלתי, כאילו לא התעלמתי ממנה כרגע. "מה שלום אנבת'? הם הצליחו לתפוס אותה?" הוצאתי את היומן והתחלתי להקריא:
*לאחר שחץ ההרדמה פגע בי, נרדמתי, נפלתי אל תוך החשכה, אל תוך החלום. יש ימים שבהם אני כבר לא יודעת להבדיל בין דמיון למציאות. כשחזרתי להכרה הייתי שכובה על מיטה, כשחוטים מחוברים לראשי. נסיתי לזוז, אך הייתי משותקת.
"בס!" קרא דין בשמחה. "אתה נשמע מופתע יחסית לאדם שכלא אותי פה" הערתי בעוקצניות.*
הצלצול לסוף ההפסקה נשמע ברקע. "סליחה, אני אמשיך בהפסקה הבאה!" קראתי תוך התקדמות אל עבר הכיתה. "אם לא היית מתעלמת ממני היינו מספיקות יותר!".
נעלתי את היומן, הכנסתי אותו לתיק והתיישבתי ליד השולחן.

המשך יבוא…