חלומות – פרק שני: "מילה"

השיעור נגמר והגיע ההפסקה השנייה. כשהגעתי אל המקום הקבוע שלי ושל אורי היא כבר חיכתה לי שם בהתרגשות. "חיכית לי?" אמרתי בעודי פותחת את יומן החלומות שלי. "לא רציתי לתת לך הזדמנות לשקוע במחשבות". אורי צחקה, אבל אני גלגלתי עיניים. אני מבינה אותה, זה מעצבן כמישהו לא נותן לך את מלוא צומת הלב, אבל מגיע לי רגעים של שקט.
התיישבתי והתחלתי להקריא:
*לאחר שחץ ההרדמה פגע בי, נרדמתי, נפלתי אל תוך החשכה, אל תוך החלום. יש ימים שבהם אני כבר לא יודעת להבדיל בין דמיון למציאות. כשחזרתי להכרה הייתי שכובה על מיטה, כשחוטים מחוברים לראשי. נסיתי לזוז, אך הייתי משותקת.
"בס!" קרא דין בשמחה. "אתה נשמע מופתע יחסית לאדם שכלא אותי פה" הערתי בעוקצניות. "הו, שנונה כתמיד אני רואה" צחק תוך שבחן את דמותי. "למה החוטים? אתה עומד לחשמל אותי?" דין צחק, היה ברור שזה עבר לו בראש כמה פעמים, אך החוטים נשארו תעלומה. "אז מה שלום חבריך למהפיכה? כמה ילדים תמימים גייסתם להילחם לצידכם?" שאל בהטפה.
זה היה נכון, בין שורותינו היו ילדים, אבל זה לא כמו שזה נשמע. דבר ראשון, כל הילדים שבשירותינו הם יתומים שאין להם מקום אחר ללכת אליו, והנערים בינינו התנדבו מרצונם. יש רק מעטים שהוכרחו להצטרף, כמוני, ככה זה כשההורים נלחמים בשלטון.
"מי אתה שתשפוט אותי?! להזכירך לא הייתה מלחמה אם אתה והממשלה לא הייתם כל כך מושחטים! אתה מטיף לי שיש בין שורותי ילדים?! אתה רצחת תינוקות! אתה אדם שפל ונוראי ואין לך כל זכות לשפוט אותי!" צרחתי עליו במלוא גרוני. "מילים…" אמר וגלגל את עיניו. "את יודעת, אנשים נוטים לדבר הכי הרבה כשהם משקרים. בואי נעשה שיחה כשכל אחד יוכל לומר מילה אחת בכל פעם."לא אהבתי את השיטה הזו, אך זרמתי עם הרעיון "חוטים?" שאלתי בקוצר רוח. "ניסוי." "איזה?" "סודי." הייתי עצבנית. איך אפשר לנהל שיחה עם מילה אחת בכל פעם?! "שחרור?" שאלתי בכוונה שיבין שאני שואלת אם ישחררו אותי. הוא הבין. "שעה." אמר ויצא מן החדר.*
"זה קצת מצחיק ששמת את המורה לתנ"ך כדמות רעה," קטעה אותי אורי "הוא דווקא ממש נחמד!" "על מה את מדברת?" "את חושבת שאף אחד לא יודע שכל הדמויות בחלומות שלך הם אנשים שאת מכירה במציאות? דניאל – דין, אנבת' – בס, מר תומיסון – תומס, זה די ברור!" לא חשבתי שמישהו יודע, אפילו לי לקח זמן לשים לב. "להמשיך?" שאלתי, בתקווה שלשמוע את הסיפור חשוב לה יותר מן הדיון המיותר הזה. "והרעיון הזה של מילה אחת, זה משהו שדניאל דיבר איתנו עליו בשיעור, חשבת שרק איתכם דיברו על זה." "כן" עניתי. "לא" "שחור" "לבן". אני ואורי צחקקנו. הצלצול נשמע ברקע. "אנחנו נמשיך את השיחה הזו בהפסקה הבאה" אמרה אורי וכל אחת חזרה לכיתה שלה.