חלול – פרק 1

הקדמה: https://www.tale.co.il/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%94.html/

פרק 1 – החוקר

“מה המצב שלו?"
"יציב… אבל זאת לא הבעיה."
האוויר היה קפוא בחדר הניתוחים, צפצופים חשמליים התחילו והפסיקו… ואז שוב התחילו.
הקולות התערבבו בראשו של החוקר, שום זיכרון לא צף במוחו כרגע.
עיניו היו עצומות, הוא הרגיש כאילו החדירו מחט בוערת מבעד לאישון שלו.
הנשימה שלו נרגעה, החזה שלו כאב ממאמץ יתר, הוא לא ידע היכן הוא נמצא וגרונו היה יבש.
"אתה חושב שהוא ער?" אמר קול אחד, קול צעיר וסקרן. הקול שענה לו היה יותר מחוספס, יותר ותיק.
"זה משנה? עכשיו תשתוק ותסתכל."
הבזקים קצרים של אירועי העבר התחילו לצוף במוחו, ווילו, המרפסת, ההולוגרמה שעלה דרכה בשביל לדבר עם הפושע.
הוא לא זכר הרבה ממה שקרה במהלך השיחה. רק אור שבהק יותר מהשמש וכאב. כאב עצום.
הוא פקח את עיניו וסגר אותן באותה שניה. הכאב היה בלתי נסבל. חרדה עמוקה נפלה עליו שכן גם כשפתח את עיניו רק לשניה אחת הוא ראה רק חושך.

"הוא פתח את העיניים" הקול הצעיר חזר, ולאחר כמה שניות הקול המבוגר דיבר גם הוא.
"יותר מוקדם ממה שציפיתי. סנטינל אלן? אתה שומע אותי?"
היה לו חשק לצעוק מייאוש, מפחד.
השנאה בערה בו ובכל איבריו,
לעזאזל עם ווילו.
לעזאזל עם הכל.
אך עדיין הוא לא הצליח להוציא מילה מהפה, רק לפתוח אותו ולהוציא נשימות חנוקות ופתטיות.
"הבנתי, אל תאמץ את עצמך יותר מדי. אתה נחשפת לפצצה אלקטרומגנטית עוצמתית מאוד, דומה מאוד למה שהצבא משתמש בו. חתיכת הופעה."

האור הבוהק, הפיצוץ.

"שמעתי שהפיצוץ השבית כל מכשיר חשמלי ברדיוס של קילומטר, כולל המסוקים שהיו שם. אנשים סיפרו שהם נפלו מהשמ-" הפריע הקול הצעיר, אלן שמע צליל כהה ולאחר מכן צווחה קטנה של כאב.
"שים לב מי שוכב מולך, מתמחה. אתה משפיל אותנו מול הסנטינל, תשתוק ושים לב." סינן האדם המבוגר שהיה הרופא. המתמחה הצעיר התנצל, לאלן לא היה יכול להיות אכפת פחות.
"בנוגע לראייה שלך, היא תחזור עם הזמן. וגם היכולת לדבר ולזוז, אתה תישאר פה עד שתוכל לתפקד שוב."
הגוף שלו לא הדאיג אותו.
כל כך הרבה שאלות העסיקו אותו. ואף אחת מהן לא התעסקה בבעיה הפיזית והגופנית.
כמה זמן הוא כבר נמצא בבית החולים?, המשפחה שלו יודעת? האם הוא הצליח במשימה?
הכעס בער בו, מה היה הטעם לכל זה?
לדבר עם טרוריסט מבוקש בשביל לנסות להמיר אותו לבולשות, לגייס אותו? אדם שכל חייו פעל בשביל לראות את קורות התמך של הלשכה נופלות וקוברות את כולם תחתיהן? ואפילו הדברים שלא ידע. הם תכננו להיפטר ממנו בשניה שהיה נותן שביב של מידע לשאר המשתתפים במחתרת המגוחכת שלו, הוא היה מת ככה או ככה.

אבל ווילו מת, ואלן שכב במיטת החולים. חסר אונים.

הוא תהה אם הודיעו למישהו על מצבו, אם הוא יצא מנקודת הנחה שהוא היה מעולף יותר מיום זה אומר שכרגע יום שלישי, המשמרת הקצרה של השבוע. רשימת המשימות לא שינתה את גודלה ביום זה, וכמובן שלא היו גיחות ומשימות חוץ.
הוא היה יוצא מהלשכה בשעות הצהריים המאוחרות, עבר על פני עשרות כלי הטיס שנחתו ויצאו מחניית הענק בחזית המבנה העצום. אוזניו שכבר התרגלו לשאון בחרו פשוט להתעלם מקולות הרקע של מנועים, צפירות, וכריזות שצלצלו כמו פעמונים בין הרחובות ההומים באדם.
הוא לא היה חוזר ישירות הביתה. שכן במרחק קצר מהלשכה, בתוך מעבר תת קרקעי עמדה לה עמדת קפה קטנה ולא מטופחת. לא היה בה תחכום ואורות לבנים בוהקים, העמדה הייתה ברובה עשויה מעץ שהשחיר אך לא הרקיב. מנורות אדומות בסגנון מזרח רחוק עיטרו את קורת העץ הקטנה שעליה נחרטו אותיות בשפה של הכיר. מאחורי דלפק שחוק שציריו חרקו בעוצמה שהייתה יכולה להתחרות בצליליו של מנוע שואג עמדה אישה מבוגרת עם עיניים מלוכסנות ופנים מקומטות, היא עמדה שם מאז שאלן היה ילד. אבא שלו היה קונה שם קפה בבוקר, בצהריים, בערב. ובעיקר בלילה. אלן היה די בטוח שגם סבו היה מבקר את האישה הזקנה בזמנו, אף אחד לא ידע בת כמה היא באמת. לא שזה שינה משהו.
כשהאישה הזקנה הייתה מזהה את פניו, היא ישר ניגשה למלאכתה. ידיה זזות בתנועות זורמות ומדויקות, כמו תנועותיו המעט מכאניות של מהסינט'ים מהבולשות. אבל זה מה שאלן אהב בדרך המשונה שלו, את הידיים הרועדות מעט, את ההליכה האיטית. שכן התנועות של האישה שזרמו כמו מים לא היו חסינים מהזקנה, מהזמן.
כל הלך רוחה של האישה הזקנה היה נראה כל כך טבעי בזמנים שהם הכל חוץ מזה, חשב לעצמו. היה מספיק ללכת ברחובות הראשיים וההומים בשביל לראות כמה אנשים היו עסוקים בלהתרחק מצורתם הטבעית, זה החליא את אלן.
תכשיטים וצמידים שהוטבעו בעור כמו קעקועים שניתן להחליפם, אנשים עם גפיים מלאכותיות שלא נוצרו כדי לפצות על נכות, לחלקם היו זרועות מלאכותיות כדי להילחם טוב יותר, רגליים מלאכותיות בשביל לרוץ מהר יותר, עיניים מלאכותיות בשביל לראות למרחקים.
ועדיין מולו עמד שריד של התקופה הישנה, תקופה שלא הרבה זוכרים. תקופה שאלן לא נולד אליה ושמע אליה מאביו שנולד גם הרבה אחריה.
אחרי שהקשישה סיימה להכין את המשקה מחשבותיו של אלן כבר נדדו הרחק מהמעבר התת קרקעי ומעבר למבוך של גורדי השחקים, מעבר לכביש ה"עורק" שחצה את העיר לרבעים מסודרים וענקיים, מעבר לגבול…
הכאב העיר אותו ממחשבותיו שנדדו, החזיר אותו למיטת החולים בחדר הקפוא. וחרדה עמוקה ירדה במורד גופו כמו אבן ענקית.

הוא ידע עכשיו איזו שאלה משנה באמת, הוא ביקש בעזרת ידו לדף ולעט. אפילו הזזת היד גרמה לו לכאב חד בעמוד השדרה.
"תביא לו דף ועט, מהר." אמר הרופא, הוא שמע את המתמחה מזיז חפצים ושב בזריזות למיטת החולים.
הוא קיווה שהיכולת המוטורית שלו לא נפגעה יותר מדי, כל אות שכתב שלחה גלים של כאב במורד גבו. ראשו פעם מכל צד אפשרי וזה הרגיש יותר גרוע מכל מיגרנה שאי פעם חווה בחייו. נשימותיו הפכו לגרוניות ופסקו כשהוא נשך את שפתיו בשביל לא לבכות.
כשהוא סיים גופו המיוזע רעד ממאמץ, ידיו הרגישו כמו שתי חתיכות של מתכת חלודה. הוא שחרר את שריריו ושקע בשינה שוב.
הרופא הסתכל על הדף המקומט, הכתב מסורבל ומעונה. הוא קרא את המילים הראשונות במכתב וקיפל אותו בזריזות לתוך הכיס.
הוא פנה אל המתמחה, שהיה עסוק בלהבריק את הכלים הרפואיים הרבים שהיו מפוזרים על שולחן מתכתי וקטן.ק
"אני הולך, אם הוא מתעורר שוב אתה יודע מה לעשות. רק תפסיק לדבר שטויות"

הרופא יצא מחדר הניתוחים במהירות מעוררת חשד, מחוץ לחדר עמדו שני גברים במעילים לבנים. סוכנים של הבולשות. כשאחד מהגברים ראה את הרופא הוא סימן לו לעצור בכף ידו, הרופא רתח מכעס בפנים.
מי הם חושבים שהוא? כל סוכן חשב ששנה של הכשרה ומדים גרמו לו להיות אלוהים, אך הרופא עצר. הוא תמיד היה חייב לעצור.
כעת כשעמד מולם הרופא הצליח לזהות אותם, שני סוכנים צעירים יותר מהסנטינל, הרבה יותר צעירים.
הוא זכר את רוב הסוכנים מהבדיקות הגופניות שהיה מעביר, רובם לא עברו כמובן ועוד פחות מזה עברו את הבדיקות הפסיכואנליטיות.
"מה מצבו של הסנטינל?" שאל הגבר השני, משקפיים כהות ומלבניות הסתירו את עיניו.
"אני מחוייב לשמור על סודיות רפואית, אלא אם כן אראה את האישורים הנחוצים בשביל לא לשמור עליה…" סינן הרופא, הוא שם לב שידו שהייתה עמוק בכיסו שיחקה עם הפתק המיוזע. הוא הפסיק את התנועה בדרך שלא תגרום לסוכנים להפנות את תשומת ליבם.
אחד מהסוכנים הוריד את משקפיו, עיניו היו מנותחות ממבט ראשון.
"אתה שוכח את המקום שלך, דוקטור." אמר והחזיר את משקפיו לעיניו. הרופא בלע רוק והיסס, הם בחיים לא יכלו להיכנס לחדר הניתוחים בלי אישור כניסה של סגל רפואי. ורק הוא ניצב בינם לבין הסנטינל.

"אם תראו לי את המסמכים המתאימים, אוכל לשתף. עד אז אני לא מורשה לשוחח על פרטיות המטופל, זאת העבודה שלי."

הוא שאל את עצמו אם נכון לו לסכן את עצמו בשביל הסנטינל, חוש צדק שלא היה נוכח בו זמן רב כאילו קם לתחייה. פיסת הנייר בכיסו מרגישה כבדה יותר ויותר כשנשימותיו התעבו אל מול הסוכנים שנראו לא מרוצים כלל.

"אנחנו נחזור, דוקטור." אמרו שני החוקרים וחזרו מהיכן שבאו. הרופא עמד במקומו כמה רגעים לאחר שהסתובבו וחרדה ירדה במורד גבו, הוא הרגיש שרגליו הפכו לבטון, אך הוא היה חייב לזוז.

הרופא יצא מבית החולים המרכזי של סקטור 1, ומצא את עצמו חוצה הר של נציגי ממשל, חוקרים, שוטרים, ואפילו כמה חיילים של הפדרציה שחזרו ממשימה ארוכת טווח. האוויר היה סטטי וקודר, השמיים שתמיד נצבעו בצבע אפור נראו מאיימים יותר מתמיד כשהרופא עשה את דרכו למקום מבטחים בו יוכל לקרוא.
הוא לא יכל שלא להסתובב ולחפש בעיניו את שני החוקרים בין האנשים הרבים שהתהלכו בשדרה לבית החולים, אך לא ראה אף זכר להם.
כשהוא חצה את השדרה הרחוב הראשי נפרס מולו, שכבות של כבישים וגשרים יצרו כאוס של נתיבים ודרכים שהתפרשו לאורך כל הסקטור. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת אך תאורת הרחוב שזרחה תמיד בצבע כחול ומתכתי צבעה את הרחוב באור מלאכותי שצרם לעין, לפחות הוא לא בסקטור 4 הרופא חשב לעצמו.

הרופא עבר משרדי ממשלה שונים, סוכנויות של עורכי דין, סוכנויות טיסה ומשרדים שונים שהתנשאו בגורדי שחקים שהוסתרו על ידי רשת הכבישים והערפל ששרר כרגע באיזור. הוא תמיד הרגיש נמוך ביחס למפלצות המתכת האלה, גילו המופלג אפשר לו לזכור כמה הכל היה חדש ועכשווי, ומה היה לפני.
אורות ניאון בוהקים של מסעדת מזון מהיר קפצו מול עיניו כשהבין כמה שהוא רעב, ועייף.
הוא רכן מול צג מחשב ובחר את המנה שלו, עם כוס קפה גדולה.
לא עברה דקה והרופא כבר היה בדרכו עם המזון והקפה המיוחל.
הוא פנה בין סמטה לסמטה כשהגיע למרפסת שירות שצפתה על שאר הסקטור, כתובת הגרפיטי על הקיר העיד לו שהוא התרחק די והותר מהמרכז ההומה. ואפילו כורסה אדומה וישנה עמדה במקום, כנראה שזוהי פינת ישיבה של כמה חברים.

המרפסת עדיין התגמדה לעומת הבניינים שסבבו אותה, והנוף שהציעה היה כלום לעומת מה שראה בעבר. הרופא הרגיש פתאום תחושה של בדידות לא מתוארת, מוחו התחיל להתרכז בדברים הפשוטים שנראו מולו ולא רצה להרפות, כמה סתמי הכל נראה לו פתאום. שקיות ניילון צהובות שריחפו בין זרמי אוויר, מתנגשות בקירות של מבנים וצונחות חזרה למטה רק כדי שוב להמריא לאותו מעגל חסר משמעות. הוא תהה מה לינה עושה עכשיו, הוא תהה מה עם הילדים. זרמי הרוח ליטפו את פניו כשהוא הסתכן בלשקוע בשינה עמוקה מחשש שיתעורר ממנה רק בעוד כמה שעות, הוא בילה שבע שעות בחדר הניתוחים עם המתמחה ואלן. שבע שעות של טיפול בכוויות שנוצרו היכן שהסנטינל חובר למכשיר ההולוגרמה, היכן שעורו קיבל גוון אדום ומחליא.

כששמע על התקרית בסקטור 4 ביקש להיות הראשון שיטפל בסנטינל, בכל שנותיו כרופא הבולשות הרופא טיפל בחוקרים רבים, ושנותיו לא פסחו עליו עם כמות המקרים וגיוונם.
קטיעת איברים, השתלת פרוטזות, העברה תודעתית לרשת הענן בפגיעות מוחיות חמורות…
אך טיפול בסנטינל הוא דבר מורכב, הרופא לא יכל שלא להרגיש שמשהו לא מסתדר לו בכל רצף האירועים האחרונים. מהחוקרים שהגיעו עד לחדרו של הסנטינל בבית חולים ועד לתחושת החרדה שאחזה בו שמישהו למעלה מושך חוטים כדי להיות בבקרה על הסנטינל ובכל שלב בטיפול שלו, הוא הרגיש שאירועים אלה טמנו בתוכם סכנה אמיתית. סכנה שלא היה מודע אליה כשהתחיל לטפל בחברו הוותיק אלן.
הרופא הכיר את אלן מחוות המקצועות, אותו מוסד שבו כל ילד בגיל העשרה מוצא בו את עצמו כשמגיע לגיל הבגרות בסקטור 1.
אחרי שכל אחד הרוויח את מקצועו דרכיהם נפרדו, אולם הרופא תמיד סבר שדווקא תפקיד החוקר לא היה תפור כלל על אלן. אותו נער שהיה בוהה ברחפנים טסים מעל קו הרקיע של הסקטור בשקיעה, ואותו נער שקיבל מאיות בכלל המבחנים אך בסתר שנא את המערכת שעבדה כמו מפעל חרושת להצלחה. ההתעקשות המשונה שלו לא לסמוך על טכנולוגיה בשום אופן הייתה לא מקובלת בטווח הגילאים שלהם אז, למרות שעכשיו גורדי השחקים והכאוס של הסקטור גרמו לרופא להרגיש אי נוחות. זה היה רק מתאים שיפצע ממכשיר הולוגרמה מכל הדברים, כשלאחר מכן הבין שאלן התעקש להיות בזירת העימות בעצמו ולא להיות מוקרן לתוכה.

הוא נתן לעצמו לשקוע במחשבות על הנעורים, ועל איך שהעולם השתנה מאז כשלבסוף הרופא הרשה לעצמו לפתוח את כפתורי חלוקו הלבן ולצנוח על הכורסה בעייפות.

ידו שעדיין גיששה את הפתק שלפה אותו החוצה, ובכתב כמעט בלתי קריא שלמרבה האירוניה הזכיר לו את כתבו שלו הרופא הצליח להרכיב את רצונו של אלן הסנטינל.

הוא סיים לקרוא את הפתק והסתכל אל קו האופק הקטן שראה מנקודה זו ולקח לגימה ארוכה מהקפה כשהבין ששכח לשים סוכר.
הוא בלע בכבדות וקרע את הפתק לרסיסים שהתעופפו ברוח אל עבר הנוף הקודר.

"טובה אחת אחרונה, חבר ישן" חשב לעצמו כשהתחיל לאכול.