חיי חלום – פרק 1 – החלפה

השפחה גוססת.
נולה ידעה זאת ברגע שנכנסה לאולם הגדול והריחה את הריח העבש. ריח שונה מריח הפרחים, ששרר בדרך כלל במקום. ניחוח הלידה והיצירה התחלף בצחנת המוות והקיפאון.
השפחה התקשתה להניע את גופה הגדול. צבעה היה כהה מן הרגיל והיא כלל לא נגעה באוכל שהגישו לה הסייעות.
"מתי הייתה ההטלה האחרונה?” שאלה נולה את אחת הסייעות. "לפני יותר משבע שעות, כבודה," יבבה הסייעת במצוקה.
נולה חשה בראשיתו של התקף חרדה, אך דיכאה אותו מיד. מתאמת טובה תמיד שולטת בעצמה. היא היססה לרגע ואז, לראשונה מזה שנים, ניסתה ליצור קשר עם השפחה. "גברתי, האם את חשה בטוב? האם אוכל לסייע לך במשהו?” שידרה לשפחה.
כמו תמיד, היא לא קיבלה שום תגובה.

בלי לומר מילה, נולה הסתובבה ויצאה מן האולם אל מרפסת קומת ההטלה. המקבץ השתרע הרחק לכיוון האור שלמעלה, גניו העצומים נעלמים מחוץ לטווח ראייתה.
היא נשמה עמוקות ופקדה על עצמה להירגע. מודעת למיליוני זוגות העיניים הצופות בכל פעולה שלה, שקלה נולה את צעדיה. לאחר מות השפחה, המקבץ עתיד לעבור טלטלה אדירה. ייצוב המקבץ היה בעדיפות עליונה, ולשם כך יש צורך בשפחה חדשה. היא הפעילה את השתל שלה, מנחת המטפלות עלתה מיד מולה. "הכינו עוד שפ… מטילה," פקדה נולה וניתקה.
המצב השפיע על הריכוז שלה. בימים רגילים, השימוש במלה 'שפחה' לתיאור המטילה היה מביא עליה את זעמן של השומרות. אבל כעת זה כבר לא משנה. דינה של נולה נגזר יחד עם השפחה הגוססת. האירוניה לא חמקה ממנה, פעולתה האחרונה כמתאמת תהיה תיאום מותה שלה.

היא חזרה לאולם וצעדה במהירות לכיוון המעליות. פועלות, מטפלות, שומרות, חקלאיות וסייעות, כולן חשו במצב רוחה וזזו מדרכה, ממהרות להיעלם מטווח ראייתה. נולה נכנסה למעלית לבדה. אף אחת לא נכנסה עימה.
החוק היה ברור, מות המטילה בישר את מות המתאמת. המטילה החדשה תבחר מתאמת חדשה וצעירה, והמתאמת הזקנה תומת. נולה מעולם לא חשבה על כך כמשהו שנוגע לה באופן אישי. "זקנה?" נולה חשה את הזעם עולה בה בפתאומיות. היא רק בת שלושים וארבע, השפחה המטופשת מתה צעירה מדי. "זה לא הוגן," צעקה לחלל המעלית והשתתקה מיד. מצלמות האבטחה במעליות נוטרו על ידי הסגניות.
היא הזדקפה ונעצה מבט שקט בדלתות המעלית. לא היה מנוס מהכרה במצב. השפחה הייתה אמורה לחיות לפחות עוד שבעה עשורים. מותה המוקדם של השפחה מבשר את מותה המוקדם של נולה.
קול ישן חלף בראשה, "למה לתת להם ילדה כל כך יפה? זה כל כך עצוב". היא ניערה את ראשה בכעס, זה לא הזמן לזיכרונות מיותרים.
היא כפתה על עצמה להירגע ופקדה על המעלית לעלות למשרדיה. יש לה עוד הרבה מה לעשות לפני שתוכל, לפני שתיאלץ, לסיים את תפקידה. ראשית, וקודם כול, יש לעדכן את העיר ואת המקבצים השכנים. כמתוך חלום מרוחק, היא העבירה אליהם שדרי עדכון.
גורלה החל לחלחל להכרתה. 'זה לא ייתכן', חשבה. אחרי כל השנים הללו הן יהרגו אותה בלי שמץ היסוס. היא חשה את שליטתה העצמית מתחילה לקרוס.
היא עתידה למות בתוך מספר ימים.
השתל צפצף והעיר אותה ממחשבותיה.
אחת השומרות עלתה מולה, "כבודה יש לנו מקרה חירום בגני החמניות התחתונים".
"תיאור מצב," פקדה נולה, שחזרה מיד לתפקיד המתאמת. "טפילים בדשן," ענתה השומרת.
"בדרכי, מתאמת סוף," ענתה נולה. היא שידרה למעלית פקודה לעלות אל הגנים. אולי אם תשקע בעבודה תצליח לשכוח את מצבה של השפחה, הרי אין ביכולתה להשפיע על בריאות השפחה או על עתידה שלה עצמה.

כשנפתחו דלתות המעלית לתוך הגינה הענקית, הציפו הצהוב והירוק את ראייתה.
חמניות, שגובהן כגובהה, מילאו את האולם הענק בשורות מסודרות ומטופחות.
נולה צעדה היישר לפתח השירות, השומרת יצרה קשר משם. מאות בנות מקבץ מבולבלות, שבזמנים כתיקונם היו מאביקות, משקות, מעשבות, קוצרות ומדשנות, הסתובבו בחוסר מעש. מקרה החירום שהוכרז חייב אותן להפסיק לעבוד.
המקום היה שרוי בכאוס. נולה הפעילה את השתל ופקדה על כולן לעצור.
האולם כולו קפא. אף פועלת או חקלאית לא זזה ממקומה. כולן המתינו להנחיות המתאמת.
נולה איתרה את שומרת פתחי השירות. "הראי לי את הטפילים," דרשה. השומרת ניגשה לערימת הדשן והצביעה בידה הימנית העליונה על חלקה התחתון של הערימה. נולה התקרבה והתבוננה. השומרת צדקה, ערימת הדשן רחשה כנימות.
היא התבוננה סביבה ומצאה את הסיבה לשגשוג הכנימות. ערימות הדשן היו גבוהות מדי לתקופה זו של מחזור חיי החמניות. הקומפוסט תסס לפני שהפועלות הספיקו להעמיסו למריצות של החקלאיות. כנראה שגסיסת השפחה גרמה לאי יציבות אצל פועלות הפצת הדשן בקומות התחתונות, והן הגבירו את פעילותן.
נולה פנתה לכמה פועלות שעמדו בקרבתה, "הוציאו את כל הדשן מכאן והשליכו אותו לערימת הפסולת בחוץ," שידרה להן. הן הסתובבו ללא אומר והחלו לבצע את הפקודה.
"בדקו את כל הצמחים וודאו השמדה של הצמחים הנגועים ושל כל החרקים שעליהם," פקדה על כל שאר הנוכחות. האולם, שעד כה דמם, נמלא פעילות בבת אחת.

היא הרהרה במצב לרגע. החמניות, כמו שאר הגידולים, הזינו את המקבץ. פגיעה ביבולים תחליש את המקבץ בתקופה שבה הוא חלש ממילא.
מוחה המתוגבר עיבד במהירות את אפשרויות הפעולה. הטכנולוגיה לגידול החמניות הייתה אמינה. אלפי הנורות הצבעוניות שבאולם הגידול וידאו קצב גדילה מרבי. גינת חמניות הניבה יבול מלא פעם בחודש, ושימשה מקור חשוב ביצירת שמן להאכלה בפעוטון. אולם בטכנולוגיה לא היה די כדי למנוע מכנימות ושאר מזיקים להרוס את היבול, לשם כך היה צורך בידיים עובדות שינקו ויסירו את המזיקים לפני שיעברו לגינות השכנות. למרבה המזל היו לרשותה אין ספור ידיים עובדות.
היא לא היססה לפני שהעבירה פקודה גורפת לכל החקלאיות במקבץ, "עִצרו את כל משימותיכן ובִדקו היטב את כל הגידולים לנוכחות חרקים, אם אתן מזהות חרקים או ביצי חרקים – השמידו את כולן. דווחו לי חזרה לפי פקודה שלי. מתאמת סוף".
מבעד ל-22 שנות ניסיון, היא חשה את עצירת שרשרת האספקה שקיימה את המקבץ, בעת שמיליוני חקלאיות נחפזו לבדוק את גידוליהן, עלה אחר עלה.

היא יצרה תזכורת אוטומטית לשלוח, לכל החקלאיות, בקשת תשובה בדיוק בעוד שעתיים. בינתיים עליה לבדוק את הפקת הדשן וחלוקתו. ניסיונה רב השנים אמר לה שהבעיה נעוצה בהובלה ולא בייצור. היא מיהרה לבדוק זאת ושידרה שאלה לכל אחראיות הגינה ברחבי במקבץ, "מתי דושנו הגידולים לאחרונה? דווחו מיד. מתאמת סוף". נולה התיישבה על הרצפה ועצמה את עיניה. היו לה, ידעה, כעשר שניות לפני שתקבל תשובות. ואז… מבול של תשובות זרם לראשה, מאות אחראיות גינה דיווחו בבת אחת על מצב הדישון בגינות שלהן. השתל ספג את התשובות בלי להירתע משטף המידע וזיכרונה המיומן קטלג אותן לפי הסדר, זרימת הידע נמשכה כרבע שעה. בסיומה ידעה נולה מה מצב כל הגינות. כעת לא היה לה ספק שמותה הקרב של השפחה החל להשפיע. כמעט בכל הגינות התחתונות היה עודף דשן, וכמעט בכל בגינות העליונות היה חוסר.
נולה חזרה למעלית ופקדה עליה לרדת לקומות הדשן. המעלית עצרה בקומת שילוח הדשן. כשהדלתות נפתחו, הלם ריח הקומפוסט בנולה. היא נשמה עמוקות, היה בריח שמץ של עלים רטובים, ריח של משחקים. שברירי תמונות של רגליים יחפות רצות על עלי שלכת חלפו בראשה. שברי ילדות רחוקה שנגוזה מזמן.
היא שוב ניערה את ראשה, כועסת על עצמה ותוהה מדוע דווקא כעת צצו זיכרונות אלו. כמעט שני עשורים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה חשבה על ילדותה בעיר, והיו לה דברים דחופים יותר לעשות.
היא הביטה סביבה, פעילות אולם השילוח נראתה תקינה, אולם נולה ידעה את האמת. היא שידרה פקודת עצירה לפועלות האולם, האולם כולו קפא כפי שהיה בגינת החמניות.
נולה שידרה פקודה שנייה לפועלות אולם שילוח הדשן, "העבירו את כל הדשן שיש לכן כאן לגינות בקומות העליונות. כמו כן, גשו לגינות התפוחים, השסק, התפוזים, התירס, העגבניות, השעועית, הפפאיה והדלעת בגינות התחתונות וקחו משם את משטחי הדשן שטרם נפרקו. העבירו גם אותם לגינות העליונות ופזרו אותם בין הגינות לפי הוראות שאתן לכם בהמשך. דווחו לי בסיום ביצוע. מתאמת סוף".
נולה פנתה חזרה למעלית, בזמן שהאולם התפוצץ מפעילות. היא שקלה שוב את צעדיה, היא טעתה, כמויות הדשן היו גדולות מדי. כנראה שהייתה בעיה גם בקומת ייצור הדשן. היא שידרה לקומת הייצור "האטו את ייצור הדשן למחצית התפוקה הנוכחית, עד להוראה חדשה ממני. מתאמת סוף". נולה רשמה לפניה שיהיה עליה לבדוק את כל הגינות בימים הקרובים, לוודא שאין עוד טעויות בייצור ובחלוקת הדשן.

היא עלתה לכיוון משרדיה המוארים אשר, בהנחייתה, מוקמו קרוב לפני השטח. טעויות כאלו בייצור ושינוע הדשן היו חריגות, ואין ספק שהסיבה לטעות הייתה מותה הקרב של השפחה.
מותה הקרב שלה.
חומרת מצבה חזרה אליה, כל כך הרבה שנות שירות למקבץ, ובכל זאת, בקרוב הם ייטבחו בה בלי רחמים.
'זה לא באמת קורה,' היא חשבה, 'זה רק חלום ואני אתעורר בקרוב'.
תחושת מחנק פתאומית וצורך עז באור שמש ובאוויר נקי אפפו את נולה. היא ניצלה את סמכותה ועלתה לגינה העליונה, עשר קומות מעל משרדה.
היא יצאה מן המעלית, השמש הישירה סנוורה אותה ונולה מצמצה. לאחר מכן, עצמה את עיניה ונשמה לאט את האוויר, נהנית מחום השמש על לחייה. לאט לאט פקחה את עיניה ונתנה לשמש לחדור לתוכן עד שדמעו, אולי השמש תוכל לתקן את הכול ולהעיר אותה מהחלום הרע הזה.
תמונה של גבר מחייך, העוטה משקפי שמש כהים, צצה בראשה.
למה? היא לא חשבה על אביה כבר שנים, מדוע כל הזיכרונות הללו שבים לפתע?
האם הזיכרונות חוזרים עכשיו בגלל הידיעה על מותה הקרב?
חייה כמתאמת הרגילו אותה לא לדחות בעיות או לנסות לברוח מהן, עדיף לרדת לשורשן בהקדם. היא התיישבה על הדשא המטופח, הסיטה את שערה החום והחלק מאחורי כתפיה השריריות, עצמה שוב את עיניה ופקדה על השתל לשחרר את הזיכרונות.
הם התנפצו עליה כגל, הבזקי תמונות מחיים אחרים:
איש מבוגר בעל פנים נעימות וזקן לבן מחייך אליה ועוטה על כתפיה גלימה, היא מזהה את ראש המועצה ומתרגשת מתשומת הלב.
אימא מחבקת אותה בכוח בלי לומר מילה, אביה רוכן אליה, מחבק אותה ולוחש באזנה, "אני מקנא בך יפתי. הלוואי שיכולתי ללכת במקומך ילדה שלי. את עומדת להגיע למקום קסום ומהנה, ואת תהיי מתאמת טובה מאד, אני אוהב אותך יפתי".
אימא בוכה ואבא מביט בה בחיוך. למרות החיוך, הוא נראה כה עצוב, נולה לא מבינה מדוע.
תהלוכה ארוכה צועדת לכיוון בנין המועצה, נולה צועדת, ותושבי העיר מריעים ומוחאים כפיים.
אישה מבוגרת מביטה בה בזמן שהיא חולפת על פניה "למה לתת להם ילדה כל כך יפה? זה כל כך עצוב".
"שקט אישה. אלו תנאי האמנה. המטילה בחרה בה," נוזף בה הגבר שעומד לצידה.
היא עומדת מול אולם המועצה שבמרכז העיר, הולוגרמות משדרות את האירוע לכל העיר. היא מביטה אחורה ורואה הולוגרמה ענקית של עצמה חוזרת על מעשיה. היא מנופפת לתושבי העיר שמריעים להולוגרמה המנופפת להם.
יצור ענקי עומד מעליה ומשמיע קולות לא מובנים, יש לו מחושים ולסתות ענקיות שיכולות למעוך את ראשה בקלות. נולה היא אינה חוששת, היא יודעת שזו מטילה חדשה של מקבץ, מקבץ שחסרה לו מתאמת. והמטילה בחרה בה! היא נרגשת כל כך. זה כבוד גדול להיבחר על ידי מקבץ. היא תסייע לעיר לגדל את בנות המקבצים. נולה שוב תוהה מדוע אימא ואבא עצובים כל כך.
האיש הזקן כורע לידה, "נולה, זה הזמן להבנה, האם את מוכנה?"
היא מהנהנת בראשה בהיסוס, לא בטוחה שהיא מבינה למה הוא מתכוון.
ראש המועצה מניח מעין כובע על ראשה ומחייך, "זה כלל לא יכאב".
היא חשה לחץ מהיר על הקרקפת ולפתע חושיה מתרחבים. בבת אחת, העולם נהיה ברור יותר. ריחות, צבעים, צורות וקולות מציפים אותה בבת אחת. זו תחושה מדהימה. השתל בתוכה. כעת היא מתאמת.
היא עולה לרחפת שתיקח אותה למקבץ. אבא ואימא מנופפים לה ודמעות בעיניהם. היא מנופפת להם בשמחה, עדיין לא מבינה מדוע הם עצובים.

"זיכרונות מחיים אחרים, כבוד המתאמת?” פלש קול מוכר למחשבותיה. היא פקחה את עיניה וראתה מולה את הגנרל ניצן.
כמה זמן היא כבר עומדת כאן? איך היא יודעת על מה היא חושבת? ”רק נותנת לגופי את מנת ויטמין די היומית שלו גנרל," שידרה בנימה שלווה ונעמדה על רגליה בתנועה אחת חלקה.
הגנרל פערה את לסתותיה לצדדים והשמיעה קול מוזר, האם זה צחוק? אם כן, הוא נועד במיוחד עבורה. חברות המקבץ מעולם לא השתמשו בהבעות פנים או בקולות בתקשורת ביניהן.
"במה אוכל לסייע לך, גנרל?”
הגנרל הביטה בה בשתיקה. במשך רגע ארוך מאד, שום תשובה לא הגיעה. האם היא מהססת? נולה סקרה אותה בהפתעה, מעולם לא ראתה היסוס בקרב בנות המקבץ. אין להן את היכולת הזו. הן תמיד פועלות לפי פקודות והנחיות ברורות. "כבודה, אשמח אם תואילי להצטרף אלי להליכה קצרה בגינה," שידרה בסופו של דבר הגנרל.
אי אפשר לסרב בקלות לבקשה כזאת, במיוחד כשהיא מגיעה מהדמות השנייה בחשיבותה במקבץ.
נולה הצטרפה אליה. הן הלכו בשקט לאורך שבילי הגינה העליונה המטופחת. במרחק התרוממה ערימת הפסולת של המקבץ. ונולה בדקה במהירות את מצב פינוי הדשן מגינת החמניות התחתונה, ווידאה שהסתיים בהצלחה.
"קשה להתנתק מהעבודה, גם כשיודעים שהסוף קרב, נכון כבודה?” ציינה הגנרל.
"רק המקבץ חשוב גנרל," ענתה נולה מיד את התשובה השגורה בפיה. זה היה הכלל הראשון שלמדה כשהגיעה למקבץ לפני 22 שנה.
הגנרל שוב השמיעה את קול הצחוק המוזר שלה, "המקבצים השכנים כבר החלו להכין זכרים, הם יגיעו לכאן בעוד חמישה ימים. המטילה החדשה תהיה מוכנה לבואם. אחרי ההזדווגות היא תוסע לעיר לבחור מתאמת חדשה, ואז תחזור לכאן. אני מעריכה שכל התהליך יימשך שישה ימים".
נולה כפתה על עצמה להישאר מנומסת. "אני מודעת ללוחות הזמנים גנרל, אני בטוחה שאין צורך להזכירך שאני מתאמת המקבץ. שלחתי את כל התשדורות ווידאתי את ביצוע כל ההכנות. אל תדאגי – המשכיות ובטחון המקבץ יישמרו. המטילה החדשה תהיה מוכנה בזמן, ובעיר כבר החלו להכין מועמדות למשרת המתאמת החדשה".
הגנרל נעצרה. "אין לי כל כוונה להעליב את כבודה, ואני יודעת שאת מכירה היטב את לוחות הזמנים. יש נושא אחר עליו רציתי לדון עימך".
"איזה נושא גנרל?"
"נושא הישרדותך אחרי ההחלפה, כבודה".
"הישרדותי גנרל? האם את חושבת שבכוונתי לנסות לברוח? או שאנסה לחבל בהחלפה?” שאלה נולה בכעס עצור.
"חלילה כבודה, להפך. אני חוששת שלא תנסי לברוח ושתיהרגי על ידי המקבץ המשולהב במהלך ההחלפה".

נולה עצרה במקומה, המומה. לשמוע דברי בגידה כאלו, ממפקדת השומרות, היה בלתי נתפס. בנות המקבץ חיו רק למען המקבץ. עצם העובדה שהגנרל יכולה בכלל לחשוב על פעולה שאינה תואמת את מטרות המקבץ הייתה מדהימה בפני עצמה.
הגנרל עמדה מולה, נעצה את עיניה העצומות והשחורות בנולה והניפה את ארבעת ידיה באוויר, "למכלול חשוב שתישארי בחיים".
המכלול? הייתה זו המילה שבה כינו בנות המקבצים את גזען. מדוע שבת אנוש תהיה חשובה למכלול? הייתכן שהגנרל מנסה לבחון את נאמנותה?
נולה חשה זעם מהול בעלבון צורב, אחרי כל שנות השירות הנאמן שלה?
"אני מודה לך גנרל, אולם אני מתאמת בת העיר וגורלי קשור בגורל המטילה שלי. בבוא יומה, אמות יחד עִמה " שידרה בקול נוקשה.
"כבודה, איני מטילה ספק בנאמנותך ואיני בוחנת אותה. אולם אעשה כל שביכולתי כדי להציל את חייך", ענתה הגנרל בשלווה.
"מדוע?" דרשה נולה לדעת בקול רם, והבינה לפתע שהיא צועקת, "מדוע אני חשובה? אני בסך הכול מתאמת של מקבץ קטן,” שידרה בכעס.
"אני לא יודעת כבודה, אני רק יודעת שזה הכרחי. הצלתך תואמה מול העיר ומול שאר המקבצים." הגנרל הדגישה את החלק האחרון.
נולה הצטמררה, נראה היה לה שהשמש כבר לא מחממת אותה. "כל המקבצים?”
"כן כבודה, כולם. בלי יוצא מן הכלל." הדגישה הגנרל באיטיות.
נולה חשה סחרחורת. היא עצמה את עיניה בכוח.
איך ייתכן שכל המקבצים רוצים אותה חיה? מדוע?
הכול התקדם מהר מדי. מה יכול לרצות המכלול ממתאמת של מקבץ קטן ושולי? האם זה בגלל השתוללות החקלאיות ואובדן השליטה שלה על המקבץ שנה לפני כן? או שאולי זה בגלל סיבה אחרת? האם היא נכשלה בחוסר הקשר שלה עם השפחה? מחשבה מפחידה חלפה בה, האם ייתכן שהשפחה מתה באשמתה?
עוד זיכרון, לא צפוי, עלה בה. היא זכרה את הגעתה למקבץ. היא זכרה איך ציפתה בשקיקה לעבודה עם המטילה ולחיבור הנפשי עם מנהיגת המקבץ. היא גם זכרה את אכזבתה כשגילתה שהמטילה אינה מתקשרת איתה ואינה חולקת מעצמה עם נולה.
המטילה הכתיבה את אופי והתנהלות המקבץ בלי לדבר ובלי לתקשר עם אף אחת מבנות המקבץ, נולה הבינה מה רצונה של המטילה באמצעות ממירי הפרומונים, אך המטילה מעולם לא דיברה עימה. נולה ניהלה את המקבץ בלי שדיברה עם המטילה אפילו פעם אחת.
היא הייתה בת 14 כשלמדה להשלים עם חוסר התקשורת. האכזבה והבדידות גרמו לנולה להתרכז בעבודה ולא לנסות יותר להבין את המטילה. מאותו רגע ואילך היא החלה לכנות בליבה את המטילה "שפחה".
נולה פקחה את עיניה והביטה בגנרל "גנרל, חיי נעולים עם חיי המטילה שלי. גורלי קשור בגורלה. איזו סיבה יש לעיר ולשאר המקבצים למנוע ממני את גורלי? האם תוכלי לענות לי על כך?" דרשה.
הגנרל הביטה בה ושוב נראתה מהססת.
צפצוף נשמע בתוך ראשה. שעתיים חלפו מאז פקדה לבדוק את הצמחים הנגועים, השתל הפעיל את התזכורת האוטומטית. "אעביר לך את תשובתי בהמשך גנרל, יש לי עבודה כרגע". היא לא שמעה את תשובת הגנרל, אם בכלל הייתה כזו. מיליוני חקלאיות שידרו את תשובותיהן בעת ובעונה אחת, רק מתאמת יכלה לנהל כמות מידע שכזו. נולה צללה לעבודה בהכרת תודה על השגרה ועל האפשרות להימנע ממחשבה אודות המכלול, העיר והגנרל.

הילדה הייתה כבת 11, רזה ושחרחורת, ושיערה ארוך ומתולתל. היא נראתה נרגשת ומבוהלת. היא צעדה באיטיות, מוקפת בבנות המקבץ הנלהבות. מנופפת בידה בהיסוס.
נולה זכרה את ההרגשה, היא הייתה שמחה לחבק את הילדה ולומר לה שהכול יהיה בסדר. זה לא יקרה. מתאמות מעולם לא נפגשו זו עם זו. זה היה החוק.
השבוע האחרון היה עמוס עבודה. הגנרל לא הפסיקה ללחוץ עליה לקבל את דרישת המקבצים והעיר, בזמן שהמקבץ איים להתפרק. היא החזיקה אותו בקושי רב, כנגד הבלבול שנבע מגסיסת המטילה. בסופו של דבר, בזכות כישוריה ונחישותה, היא הצליחה לייצב את המקבץ. הגינות טופלו. ייצור הדשן וחלוקתו הוסדרו. גופות הזכרים, שמתו לאחר ההזדווגות עם המטילה החדשה, כבר פונו לערימת הקומפוסט בקומה התחתונה. המקבץ כולו נערך להחלפה ואווירה של מתח חגיגי ניכרה בכל חברות המקבץ. התרגשות הנובעת משינוי.
בראשה של נולה שררה דממה מוזרה, מהסוג שלא חוותה מזה שני עשורים. כבר יותר משעתיים שהיא לא קיבלה אף דיווח. כל הדיווחים נותבו למתאמת החדשה. נולה עדיין זכרה את תחושת התדהמה שהציפה אותה כאשר חשה לראשונה את מבול הפניות והבינה איזו כמות המידע היא צריכה לעבד. היא חייכה לעצמה, המתאמת החדשה תסתדר – הן תמיד מסתדרות.
המטילה הנוטה למות הצליחה למשוך את עצמה למעלית ויצאה החוצה לקבל את המטילה החדשה, אולם מותה היה קרוב.
הכול יסתיים בקרוב, היא ראתה מרחוק את ההמון מתחיל לנהור לכיוונן, ונזכרה בקיצן של המטילה והמתאמת הקודמות 22 שנה לפני כן. זה יהיה מהיר וחסר רחמים.
לרגע תהתה האם בחרה נכון והאם לא היה עליה לתת תשובה אחרת לגנרל, אולם כעת היה מאוחר מכדי לשנות את דעתה.
מתוך תקווה פתאומית לשינוי היא שידרה למטילה הזקנה דרישת שלום, והתנצלה אם אכזבה אותה במשהו. כתמיד – המטילה לא ענתה. נולה עצמה את עיניה אל מול ההמון המתקרב.

"זה נגמר," הודיעה לה הגנרל, ונולה פקחה את עיניה. המטילה והבובה נבלעו תחת ההמון.
"תודה גנרל," היא ניסתה להסתיר את הזעזוע בקולה בעת ששידרה. היא נרעדה, הן לא ריחמו עליה. כל שנותיה במקבץ היו חסרות משמעות עבור בנות המקבץ, שהשמידו את הבובה העשויה בדמותה.
הגנרל לא טרחה לענות. היא הסתובבה וירדה מן הגבעה המאולתרת שעליה עמדו. הגנרל דאגה לבניית הגבעה במיוחד לצורך זה, נולה ידעה שהגבעה תפורק תוך מספר שעות ולא יישאר לה זכר, הגינה הטבעתית הגדולה תשוב להיות מישורית וחלקה.
הן היו רחוקות כחצי קילומטר מפתח הכניסה למקבץ. הרחפת שתיקח אותה לעיר המתינה למטה, מוסתרת על ידי הגבעה מעיני בנות המקבץ.
בחור צעיר נשען על פתח הנהג. נולה ניסתה לנחש אם זה מישהו שהיא הכירה פעם. זה לא היה סביר בעיר בת 150 אלף איש, ובכל זאת, בקרוב היא תפגוש אנשים שהכירה בחייה הקודמים, אנשים שלא חשבה שתראה שוב.
התלהבות חלחלה לתוכה לפתע. דרך חדשה והתחלה חדשה.
ליבה פעם מהתרגשות – היא לא מתה. המקבצים והעיר רוצים אותה חיה. היא חייכה לעצמה, ייתכן שלמקבצים יש תכניות לא נעימות עבורה, אבל בינתיים היא עדיין חיה. היא חיה ועומדת לחזור אל העיר. לראשונה זה 22 שנים היא תפגוש פנים אל פנים בני אנוש. לראשונה זה 22 שנה, היא תראה את הוריה.

הגנרל עצרה בתחתית הגבעה "שלום כבודה, בהצלחה," ואז הסתובבה והלכה בלי לחכות לתשובת נולה.
"תודה גנרל, בהצלחה גם לך עם המטילה החדשה," שידרה נולה לגב המתרחק. הגנרל לא הראתה סימן שקלטה את דברי נולה, או שהיה לה עניין בהם.
נולה עמדה במקומה מהססת, יהיה עליה לשוחח עם בני אנוש מתישהו. מוטב לא לדחות זאת יותר מהנחוץ. היא צעדה בהחלטיות לכיוון הרחפת. "שלום לך, שמי נולה, אני מאמינה שבאת לאסוף אותי," אמרה לבחור הצעיר, וקולה נשמע לה מוזר ולא טבעי.