זה לא אומר !כלום! פרק 14

פרק 14
(כעבור 2 ימים…)
מטיאס:
\"אם היום איתך לא ייגמר
אם נוכל עכשיו להישאר…\"
אני גולש על הקלידים. משחרר עצבים, אבל שומר על הפסנתר כי הוא האוצר היקר שלי בכל החורבה שבאוויר. בנוסף לאוצר אחר ואדמוני, אבל זה עדיין אוצר יקר מפז.
\"כי הלב הזה לא מתגבר
איך אפשר לנשום ללא חמצן?…\"
קולי ממשיך לזייף פעם או שתיים, ולכן אני חוזר לטון הנמוך. וכך, בסופו של יום בחדר ריק, ידיי אט-אט מאבדות תקווה לניגון נוסף ומשתטחות על פני הפסים. אני שקט, דומם, חייב להבין מה גרם לסופי להסיט את פניה ממני. ועוד ללכת בלי להגיד לי אף מילה נוספת. לא מזמן היה לנו נחמד מאוד, לא?
אם שוכחים את העניין שהיא גרמה לי להתעלף, אני חושב שהיא רק מופתעת ממני. אולי מופתעת יותר מדי, מהנשיקה שהגיעה אל פיה (עם התכוננות מוקדמת, ובכל זאת), ואולי גם מהתינוקת שצצה משום מקום…
האם משהו השתנה בזמן כה קצר? מה הדבר הארור שקרה בינינו, שלא נותן לי למצוא אותה במשך כל היום? אני בוהה בציפורניים שלי, שצצות מתוך עורי מרוב דאגה. בבוקר, חיפשתי בחצר את לאורה, שעובדת לצד סופי לעיתים. כנראה שלאורה לא חיפתה על הצמחים מפני השמש באותה שעה. או שהיא ראתה אותי ופשוט פחדה לעבור קרוב.
כשסיימתי לעזור לסנטיאגו לערוך את הגרפים של כספי קופת הממלכה ולסדר אותם כפי שהורה לי, עליתי אל הקומה שבה שוכן חדרו של יוגב והצצתי אל חדרו. גם שם לא היה לה זכר. בנוסף לא מצאתי את דלית בסביבה, כך שאי-השקט גבר בי עוד יותר. אפילו שאלתי כמה אנשים שבחיים לא חשבתי לדבר איתם אם הם הבחינו בבחורה עם שיער אדמוני. כמובן, בסופו של דבר הם החליטו לשים לי מקל בגלגלים ושלחו אותי לאורווה. אמרו לי שהיא נשלחה לנקות את התאים.
אני יושב מיואש. מה עוללתי?
אגרופי דופק את המכסה של הקלידים על מקומו, ולאחר מכן משאיר עליו שקע קט וקעור.
אני קם והולך במהירות אל חדרה של סופי. בקושי פעמיים או שלוש יצא לי להציץ אל תוך חדרה, מכיוון שברוב היום היא בעצמה כמעט ולא ביקרה בו. לא אהיה מופתע לדעת שהחדר פחות מפואר מהשאר פה בארמון. אני דופק על הדלת ומחכה לתשובה. לאחר שקט חלול, דלית פותחת את הדלת לכדי שליש, שממנו רואים את קצה מיטתה של סופי.
\"אהה, מה נשמע מטיאס?\" קולה של דלית גבוה באופן מפתיע.
\"סוף סוף אני מוצא אותך! חיפשתי את סופי ואותך מאז שלשום! כמעט ושברתן אותי מעצבים. איפה הייתן?\" אני מחייך בקוצר רוח ושואל: \"סופי בפנים?\"
\"אלא מה? מה עוד יש לי לעשות בחדר שלה בלעדיה? למדוד את הבגדים שאני תולה לה אותם על הקולבים?\" היא יורה ושוכחת לענות לי על השאלה, למרות שלא נתתי לה לענות…
אני מביט בה מודאג. \"טוב.\" אני מנסה לעבור דרך הפתח, אבל לא מצליח כי דלית לא מגרשת את הדלת לגמרי. \"אני יכול להחליף איתה כמה מילים?\"
או כמה נשיקות, אפשר לשמוע אותה חושבת. היא מכווצת את שפתיה. \"רגע, מה אתה רוצה לעשו–\"
רוגע מטפטף לתוכי מקולה המלאכי של סופי שמגיע מבפנים: \"דלית, זה בסדר.\"
דלית מביטה לאחור, ושנייה לאחר מכן היא כבר מתחככת צמודה לדלת כשהיא יוצאת ועוזבת אותנו בשקט. אני מיד נכנס וסוגר את הדלת מאחוריי, עם חיוכי שמכאיב ללחיי. \"איפה היית שלא מצאתי אותך? לא ידעתי שאת עובדת בעבודות כאלו שמכוונות אותך לכל מקום, רק שלא אמצא אותך בסביבה.\"
אני מתיישב על מיטתה. היא מתרחקת אל הכרית היחידה ששוכבת שם , ומביאה אותה קרוב אליה. מתעסקת בקצה הנעים של הכרית, היא שותקת. נראית כמוכת תימהון. \"לא…לא הלכתי לשום מקום מיוחד. רק דיברתי עם דלית, אתה יודע… שיחת בנות.\" היא מביעה את המשפט כאילו בשאלה.
\"אה, כן? אם ככה, זו הייתה שיחת בנות ארוכה מאוד. כמה זמן בכלל שהית פה בחדר מאורך השיחה הזאת?\"
סופי מתבוננת בכרית ללא נוע, ולפתע מתרוממת על ברכיה ורוכנת מטרים מאפי. אני מחכה במשך זמן כמו שני הימים האחרונים , ומקבל את שפתיה על שפתיי לשנייה וחצי. עוד לא הספקתי אפילו לעצום את העיניים לגמרי. \"בבקשה אל תכעס עליי\" היא מתחננת אליי ככלבלב מסכן ומעבירה את כף ידה על פיה בעדינות.
אני משעין את מרפקי על השמיכה המעוטרת. \"אני רק רוצה לדעת למה הלכת כל כך מוקדם. למה לא נתת למה שקרה עם החצוף הזה לעבור, וזהו.\"
אם ההערה הזאת הפריעה לה, מי יודע איך היא תגיב לכמה אחרים שיביעו את דעתם מולנו. אני חייב להכיר לה את העובדה שלא כולם מתים על חיות כמוני. סופי פותחת את פיה, ומיד סוגרת אותו, נותנת לשניות לעבור בלי להוציא מילה. בבקשה, תגידי משהו!
\"הלכתי מפני שהייתי נבוכה. לא הבנתי איך שנינו תפסנו כל כך מהר את תשומת הלב של האורחים שנמצאים פה בארמון. רק מהרגע שנקשנו על הרצפה שבסביבה שלהם, בלתי אפשרי להגיד דבר בלי שהם יכוונו את האוזניים שלהם אלינו.\"
אני ממשש את קצות אצבעותיה, והיא חוזרת להביט בי. \"סתם התביישתי\" היא מרימה כתפיים.
\"אני יודע שאת פה לא יותר מחודש בלבד, אבל לא ראית עד עכשיו את ההתרחשויות שקורות מסביבי כמו קארמה רעה? נעיצות המבטים, ההתלחשויות, הצחקוקים כשאת מגיעה לידי… אנשי מחיקו שונאים חיות, סופיה. שמועות מצמיחות כנפיים אומרות שכעת אין בך מחשבה צלולה. שאת כאן מחליפה איתי מילים בגלל שנתתי לך לשתות שיקוי שחיות מיוחדות יודעות להכין. שיקוי שעוזר לחיות להשתלט על יצורים אחרים לרצונם החופשי.\"
סופי ממששת את רקותיה, ושותקת. אני שונא כל כך שהיא שותקת. הקול שלה לאחרונה נהפך לטהור ברמה שהוא יכול לרתק אותי מנועם.
הדבר הראשון שהיא חושבת עליו הוא: \" תקרא לי סופי בבקשה, טוב? סופיה מזכיר לי את הנסיכה סופיה הראשונה, ואני שונאת את התוכנית הזאת כמו ששרלוט אוהבת אותה.\"
אני מגחך ועומד לשאול מי זו הנסיכה סופיה הראשונה, אבל לא מספיק כי סופי שואלת שאלה כה תמימה, שאני מבין עוד כמה יש לה ללמוד על הרוע שנדבק בכולם:
\"אבל למה?\"
מצחה מתקמט בקמטים עדינים.
לפתע היא מסובבת את רגליה אל קצה המיטה. אני לא בטוח ששמעתי טוב:
\"למה זה קורה לי גם כאן, בממלכה אח-\" היא מביאה יד אל פיה.
אני מקווה לשווא שזו לחישה של הרוח מהחלון הפתוח. לא הלחישה שלה.
\"סופי? מה יש?\" אני מתקרב אל הקצה שלה ונוגע בגבה. \"בטח זה הרבה מידע בשבילך לקבל ביום אחד, אני יודע. אני מבין שהתרחקת ממני קצת כי התביישת. ובכלל, אחרי כל הבלגן שהיה לנו בסוף השבוע… אבל בכל זאת תודי שהיה לנו כיף אחר-כך,נכון?\"
ידי מרגישה את החוליות בגבה מתעקמות לשמאלי. וכך גם כל-כולה.
גופה היה נשמט אל הרצפה אם לא הייתי תופס בה בה-בעת. \"סופי?! סופי, היי,תעני לי! עכשיו! היי!\" אני מטלטל אותה שמוטה בזרועותיי. \"אוח, לא!\"
אני רץ מחוץ לחדרה, והלחץ לא נותן לי להחזיק את הצעקה בפנים לפני שאגיע לרופא. \"דוקטור שפיצנברג! שמישהו יקרא לרופא! דוקטור שפיצנברג!\"
סופי:
\"היא בסדר, מטיאס, הנה. אתה מרגיש? יש לה דופק. רק אתה יכול להפסיק לנשוף לי בעורף, בבקשה?\" אצבעותיהם של מטיאס ושל דוקטור שפיצנברג נלחצות אל הוורידים הבולטים מתוך נקודת הדופק של פרק כף ידי, ומשם אל מתחת לסנטרי איפה שמרגישים כנראה את השקדים. לשכב ולעצום עיניים כשמשני צדדי נודניק אחד ונודניק אחר (אבל יותר חמוד) שמפקחים על כל תנועה באה שלי, היא לא פעולה קלה.
היא אפילו מעלה את העצבים לקו-אדום. הדוקטור נוגע בריסיי ופותח לרווחה את עיני הימנית. אני מרפה את אישוני, להראות להם שאין פה טיפת משחק בעילפון הזה. אבל לא הכנתי את עצמי מספיק לדבר הבא, שלמען האמת עשו לי אותו בתדירות שכזו, שאני הייתי אמורה להבין שזה מגיע: מים נשפכים עליי ועל המזרן מעור שמתחתיי. מבטיהם שורפים אותי כשאני מתקפלת לישיבה ומשתעלת ברציפות. הייתי אומרת שזה לא מעשה מקצועי יחסית לרופא, אבל מה אני מבינה בטכניקות של רופאים, ובמיוחד של שפיצנברג, עם השם המסובך. מטיאס נושף בחדות והוא כמעט ונופל עליי. \"אוי, סופיה, איזה מזל!\"
\"אל תקרא לי ככה!\" אני מתנשפת, דביקה למראה. משום מה פחות מזיק לי המצפון בנוגע לתגובה התקיפה ששלחתי מפי. ד\"ר שפיצנברג מסתכל עליי בחשדנות ובודק את תדהמתי בכל נשימה. מתי שאני פונה אל מטיאס, הוא מוקל מאוד, אך בכל זאת מתחיל להטיל ספק במתרחש.
אני נושכת את שפתי התחתונה ומתלבטת איך להגיב להם. \"למה..\"
ומישהי נכנסת פנימה. \"סופי? אוכל לדבר שנייה עם סופי?\"
כולנו שותקים יחד איתה, אני נשארת עם עיניים פעורות.
\"כן, אפשר\" אני עונה ומתחמקת החוצה. מתי שאני יורדת מהמיטה רגלי מחליקה והדבר היחיד שהצלחתי לאחוז בו לפני שהייתי מחליקה על בטני הוא החצאית הארוכה שלה. אני מבקשת ממנה \"סליחה\" מבוהלת ורועדת איתה החוצה.

\"איך את יודעת את השם שלי?\" אני שואלת אותה כשאנחנו מתרחקות מטווח השמיעה שמחוץ לדלת המרפאה.
\"דלית אמרה לי\" היא מגיבה ומחייכת.
\"אה, את מכירה את דלית?\"
\"היא אחותי. אחותי הקטנה\" היא מוסיפה.
וואו. למען האמת אני די מתפלאת, למרות שאני מזהה אצל שתיהן את אותו צמיד לזרוע: כמו חוט זהב שמקפץ ומודד את היקף הזרוע שלהן. כנראה מתנה מקרוב משפחה, או שדלית יודעת להתיך וליצור תכשיטים (בנוסף לכל הכישרונות שכבר נמצאות ברשימה שלה).
\"ובקיצור, את יודעת שניחנת בכוחות?\" היא מביאה אחת מהרסטות הצבעוניות שלה קדימה.
אני עומדת מולה המומה כאילו החלקתי מחדש.
\"יהיה אכפת לך להגיד לי את זה ש-\"
\"האם את יודעת שניחנת בכוחות?\"
\"ממ…מה…מה זאת אומרת?\"

המשך יבוא…