התוצאה: סוף העולם -פרק 1 (חידוש פרק … יאי!)

זה היה היום הראשון ללימודים בכיתה ו', הפעם הראשונה שבה כף רגלי דרכה בבית ספר. אני זוכרת את הכל – המורה המשעממת, התלמידים הביקורתיים ואלפי המבטים הנעוצים בי בעודי חולפת במסדרון. אני הייתי שונה וכולם דאגו להבהיר לי את זה טוב מאוד במרוצת השנים.
עברו כבר ארבע עשרה שנים מאז האסון שמחק חצי מדינה והשאיר אותי כזאת. שונה, מוזרה, מפלצת.
לא ידעתי אם לרחם או להתנחם בכך שיש עוד כמוני.
"ג'ייד!" אני שומעת קול נשי קורא לא רחוק ממני.
הרגשתי יד על כתפי ומטלטלת אותי.
"ג'ייד! אנחנו נאחר!" הפעם קולה הרם מעיר אותי ממחשבותיי. בשלב הזה היא כבר עמדה מולי בפנים זועמות וידיים שלובות. עיניה השחורות כלילה הצטמצמו מעט בעודה משלחת בי את אחד ממבטיה הרצחניים.
"אבוי!" קראתי. "אז מה אם נאחר? אנחנו במילא הבדיחה של כל בית הספר-"
"אולי תסתמי את הפה?!" קטעה אותי קיילה, "תוכלי לנאום לי אחר כך, בינתיים אנחנו נאחר להסעה ובחיים לא נגיע בזמן – את מכירה אותי כשאני מתעצבנת! אני גם צריכה להאכיל את השועל שלי!"
כשהיא אמרה (או יותר נכון, צרחה) זאת החדר רעד. שיערה הצבעוני, שכלל ברובו גוונים של ירוק וכחול, התפתל סביבה כמו חבורת נחשים – לפעמים היה נראה כאילו היו לו חיים משל עצמו – והאווירה בחדר נעשתה קודרת (כאילו שהיא לא הייתה ככה גם קודם.)
"בסדר, תרגעי." אמרתי.
כזאת היא קיילה, שמחה ומלאת חיים.
אם תהיתם, קיילה היא כמוני. שתינו היינו באותו הגיל כאשר הכור התפוצץ – ילדות קטנות בנות שנתיים שצורחות בכאב עז, כאשר הקרינה ממסה את עורן ומשנה את מראן עד שאיש שלא יזהה אותן יותר. כבונוס נוסף, לקיילה צמחו כנפיים ולי נשר העור בפיסות – מהכתפיים ומטה נראיתי כמו צבוע – ועוד לא התחלנו לדבר על השיער המשונה וה'כוחות', בצורה הפשוטה בה כינינו אותם.
הכוח של קיילה היה די לא ברור, אך מה שידוע לי עליו הוא שהוא מאוד מסוכן. כל מה שאני יודעת זה שדברים רעים קורים כשהיא עצבנית או עצובה. והכוח שלי? טוב, לא ממש ידעתי מה הוא. ידעתי שכל מי שנכח קרוב מדי לכור ולא נספה מיד, ובניהם גם אני, לקו בתופעות לוואי משונות – עיוותים, מחלות וסכנות נוספות – וגם בחלק מהכוחות המיוחדים הללו.
רובנו גילינו את הכוחות בשלב יחסית מוקדם ובהפתעה, אבל במקרה שלי זה עדיין לא קרה.
לאחר הפיצוץ, המשפחות ששרדו ברחו יחד ונדדו בדרכים במשך כמה שנים, מגיעים למושבות קטנות וגדולות ונזרקים מכל מקום אפשרי בגלל השוני שלנו, עד שמצאו בית נטוש בכפר קטן. בביתן היו שרידים מבני הבית הקודמים. במרוצת השנים אני וקיילה השתנינו, שיערנו קיבל גוונים משונים ועזים של – כחול, ירוק, סגול, צהוב, אפור ואדום.
בעוד שיערנו משתנה קיבלנו את "הכוחות", אצל קיילה כוחותיה התפתחו לאחר רצח ההורים שלה.
לאחר שהוריה של קיילה מתו היא יצאה לחפש את מרצחם, והשביעה אותי להישאר בביתן עד חזרתה, לאחר שבוע היא חזרה , אבל לא לבד,היא חזרה עם שועל , קטן מצומק ורועד , היא סיפרה לי שעקב אחריה מאמצע הדרך ומאז הוא לא הפסיק, הבטתי בחיה מבט נוסף, והבנתי שהוא כנראה יכול להיות נחמתה היחידה.
היא השתנתה, הרגשתי את זה אבל לא יכולתי להצביע על כלום , ואז… נזכרתי מתי היה חייכה את החיוך האחרון שלה: יום לפני הרצח, כשההורים שלה חיבקו אותה חזק, חזק ואמרו לה כמה הם אוהבים אותה. רוח החיים שהייתה בה כשהיינו צעירות, נעלמה, והקיילה שהכרתי איננה עוד.
יום לאחר חזרתה ההורים שלי נעלמו, קמנו בבוקר וראינו פתק על השידה עם הוראות הגעה לעיר הבירה, המילנד, חץ וקשת וחרב, וזה היה כל מה שנותר מהוריי, אשר נעלמו כלא היו.
אבל למה להיות שליליים? שנת הלימודים החדשה מתחילה היום ועוד שנה של מבטים, צחוקים ולעג מצד התלמידים והמורים.
אנחנו יורדות במדרגות העץ החורקות של בית המחסה במהירות, ומתפללות שלא איחרנו את ההסעה , אבל… כמו כל דבר בחיים הנפלאים שלי, ההסעה בדיוק יצאה.
"אז מה עושים?" שאלתי
קיילה הביטה בי, ואמרה את הנורא מכל…" רצים" .
הבטתי מבט ממושך בבית המחסה האפרורי, חצינו את החצר שמכילה עפר וקבוצות קטנות של דשא, פתחנו את השער החורק והתחלנו לרוץ אל עבר בית הספר… עוד אחד מיתרונות הקרינה הם שהכושר הגופני שלי יחסית מעורער – יום אחד אני יכולה לרוץ מרתון וביום שלאחר מכן אני לא יכולה להרים אפילו את תיק הגב שלי – היום כצפוי זהו יום המזל הטוב והכושר הגופני שלי בשיאו! – אם הייתי חילזון מעוך – אז את כל הדרך לבית הספר עברתי בסבל רב, ונאלצנו לעצור חמש פעמים עד שהגענו.
כמובן שבבית הספר חיכתה לנו קבלת פנים מאירה מצד "חברינו הטובים" – ג'ון, אליזבת' והספק חברה ספק משרתת שלה – לילי.
"מה קורה, פריקיות?" שמעתי את ג'ון קורא בלעג מכיוון הלוקרים.
"לא עניינך," ענתה קיילה בלחישה רועמת קרירה.
"את לא תגידי לי מה לעשות, כנפיים." אמר בלעג לעבר קיילה והתקרב אלינו עם חבורתו. עיניו הירוקות נצצו ברשע, ושיערו השחור המשוח בג'ל נצץ באור השמש, ג'ון הוא כנראה היחיד מכל בית הספר שמספיק מטומטם לקרוא תיגר על קיילה.
"ואתה לא תדבר אלי ככה" החלה להגיד והתקרבה אליו,יכולתי להרגיש איך האוויר מתחיל להשתנות, וידעתי שאני צריכה לעצור את זה לפני שזה יתחיל – למרות שזה היה יכול להיות משעשע אם היו נושרות לג'ון כמה קבוצות שיער.
"תפסיקו, שניכם!" צעקתי.
"קיילה, בואי נלך. הם לא שווים את הזמן שלנו." גייסתי את כל כוח השכנוע שהיה לי באותו הרגע.
"תראו מי מדברת," ג'ון הפנה את מבטו אליי בפעם הראשונה לאותו היום, "חשבתי שהפיצוץ לקח לך את הלשון, לוזרית." אמר וחייך, גאה בהנחתה המוצלחת שלו.
"כן, ביחד עם ההורים שלה." אמרה אליזבת' וחיוך זחוח הזדחל בזווית פיה.
"תסתמי, מלכת הנצנצים," אמרתי "אין לך שום זכות לדבר על ההורים שלי ככה!"
" אוי… העלבתי אותך?" אמרה וגיחכה
"את לא תדברי אלי ככה!" צעקה קיילה ושיערה החל להתקדם אל עבר אליזבת, חששתי שהיא תפגע בה (בעצם… אולי לא ממש.)
"ביי" אמרתי וגררתי איתי את קיילה אל עבר הכיתה.
"איזה חמור" אמרה בקול רם יותר משציפיתי, ככל הנראה בתקווה שהוא עדיין שומע אותה.
"אל תתרגשי ממנו, הוא סתם עושה פוזות." אמרתי
"בואי נמהר," היא אמרה והחלה ללכת מהר יותר , "השיעור מתחיל."
חלפנו לאורך המסדרון, פנינו ועלינו בגרם המדרגות המוביל לכיתתנו, אך בכל זאת עוד הרגשתי את עיניו של ג'ון נעוצות בי כמו סכינים.