התוכנה פרק א'- חלק 1 (עריכה)

הדקות חלפו באיטיות מייסרת בחדר ההמתנה של לשכת המיון האזורית. כורסת הפלסטיק המרופדת, שכבר הכירה אותי מביקוריי הקודמים ושתחתיתה עדיין נשאה את החריטה שעיצבתי בה בביקורי הראשון מעולם לא נראתה נוחה פחות.
זה כבר היה הביקור הרביעי שלי בלשכה בשנתיים האחרונות. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי.
"נתון חמש ארבע שלוש ושבע. אני חוזרת. נתון חמש ארבע שלוש ושבע, קבוצת ביקורת חמש עשרה, נא להיכנס לחדר מספר חמש עשרה."
קמתי ממקומי באנחה רועדת ונכנסתי אל המשרד שבקצה המסדרון, זיכרונות לא נעימים מהפעם האחרונה שביקרתי בה- אחרי הכישלון המביש במבשלה- מציפים אותי.
הפקידה בחדר חמש עשרה אפילו לא טרחה להעיף בי מבט כשנכנסתי אל החדר, ידה נוקשת על המקלדת המובנית בשולחן שלה ופניה מרוכזים במסך שלפניה.
"מספר סידורי."
"נתון חמש ארבע שלוש ושבע."
"מחלקה?"
"ט' 5."
"תחת מחלקה?"
"ג' 7."
על הצג המהבהב הופיע תמונה שלי, פניי מבריקים לאור המצלמה בחיוך מזויף שנראה מתוח מדי בהגדלה כזאת.
"תניחי את האצבע כאן לזיהוי סופי."
העברתי את האצבע בסורק הקטן שנח על שולחן ונורה ירוקה נדלקה בקצה המסך.
עיניה של הפקידה נורו לעברי. "אני זוכרת אותך. היית פה לפני חמישה חודשים. הצבה רביעית. את מודעת לעובדה שזוהי ההצבה האחרונה שלך?"
הנהנתי באומללות.
היא שבה והביטה בנתונים שעל המסך שלה.
"עבר מעט מדי זמן… אני לא יכולה להכניס אותך לסריקה מלאה, אבל אני לא מאמינה שהיה כשל בשתי הסריקות האחרונות. את מעוניינת להסביר לי למה את כאן?" היא שאלה בתקיפות.
"פוטרתי."
"את זה אני יודעת. השאלה היא- למה?"
השרוכים הבלויים של הנעליים שלי מעולם לא נראו מעניינים יותר.
"אני רואה כאן שההצבה האחרונה שלך הייתה בבית ילדים. עבודה כסייעת. רמה ג'. לא עבודה מאד קשה- לא פיזית ולא שכלית. את מסוגלת להצביע על הסיבה שגרמה לפיטורייך?"
"לא הסתדרתי טוב עם ילדים גם כשעוד הייתי ילדה בעצמי." אמרתי במבוכה.
הפקידה, שעד עכשיו הייתה מרוכזת בנתונים שעל המסך, נעצה בי מבט נוקב.
"המעמד הזה משעשע אותך?"
"לא גברתי."
"טיפלתי כבר במאות, אולי אלפי מקרים, חלקם אף בעלי נתונים נמוכים משלך. כולם התאימו. את לא הולכת להיות יוצאת דופן, נתון שלוש שבע."
"אני לא מנסה להיות יוצאת דופן," הבטחתי לה.
"רעיון טוב," היא החזירה את מבטה אל המסך. "ההצבה האחרונה שלך היא בחברת פיתוח ממשלתית. אני רושמת אותך לקורס הדרכה. ההליכה אליו היא חובה. השעות יכנסו ללו"ז היומי שלך החל ממחר."
"עשיתי כבר את הקורס הזה."
"אני מודעת לכך היטב. אך ככל הנראה הנאמר בקורס לא חדר מספיק טוב. אני לא יודעת אם הבנת אותי עד הסוף- זוהי ההזדמנות האחרונה שלך להשתלב בחברה לפני שנאלץ להעביר אותך אל המפעלים. הנתונים שלך טובים מכדי שנזרוק את כישורייך לפח סתם כך. בקורס הזה את תלמדי את ערכי התוכנה והחברה שהיא מייצרת. אני מקווה שלא נשוב ונפגש."
התאמצתי להעלות על שפתיי חיוך, שבוודי נראה יותר כמו עווית של סלידה. "גם אני מקווה." אמרתי, והתכוונתי לכך בכל ליבי.
הפקידה החזירה את פניה למסך ונופפה לי בידה כאות שאני יכולה ללכת. קמתי ממקומי, אבל הוספתי לעמוד לצד הכיסא.
"את צריכה משהו?"
"אני טובה בתיקון מכונות," המילים נפלטו מפי לפני שהספקתי לעצור בעדן. "ובפיזיקה. הייתי רוצה לעבוד בזה. הייתי רוצה להיות-"
"כולנו היינו רוצים להיות משהו מיוחד, נתון שלוש שבע," הפקידה עצרה לרגע מהקלדתה הנמרצת. "אבל האמת היא, שנתוני הסריקה שלך מוכיחים אחרת. אם הכישורים שלך באמת טובים כפי שאת טוענת שהם, היי סמוכה ובטוחה שהיינו יודעים על כך."
"אני רצינית," אמרתי, עיניי קרועות לרווחה בניסיון להעביר לה עד כמה רצינית באמת הייתי. "אם רק תתנו לי הזדמנות-"
"הזדמנות, יקירתי, זהו הפתח לכישלון. כישלון הוא לא אפשרות בחברה שלנו."
"אני לא אכשל. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה."
"לצערי הנתונים שלך אומרים אחרת."
ובמילים אלה היא חזרה אל המסך שלה, אוזניה אטומות לכל בקשה נוספת.

הדירה הייתה ריקה כשחזרתי אליה, ובאוויר עמד ריח של ריקנות ואבק. הפעלתי את מערכת הניקוי והתמוטטתי על הספה, אפילו לא טורחת להסיר מעליי את הנעליים והג'קט שלבשתי.
הבית היה שקט לחלוטין, והקול היחיד שזמזם ברחבי החדרים הריקים היה קולה של מכונת הקפה הישנה שסחבתי איתי עוד מאז שהוצבתי לראשונה בגיל חמש עשרה.
קמתי מהספה ונכנסתי למטבח. הכנסתי ספל למכונה והדלקתי אותה, אבל הדבר היחיד שהיא הצליחה להוציא- לאחר מאמץ רב- היה מעט נוזל עכור ודוחה, שלא הספיק אפילו למלא את הספל עד למחציתו.
"לעזאזל איתך," מלמלתי. "שוב התקלקלת?"
"ערב טוב," זמזמה המכונה באיחור קל.
דפקתי על חלקה האחורי והיא שיחררה מטח נוסף של נוזל דלוח.
נאנחתי עמוקות ולחצתי על אחד ממעברי הקיר על מנת שיעביר לי מברג.
עד ששמונים ושלוש חזרה הספקתי לתקן את מכונת הקפה (בפעם העשירית החודש), ולעשות שינויים קטנים במסך הקיר שלנו על מנת שימלא את ייעודו כמסך ויוכל להקרין.
"הארוחות הגיעו?" שאלה שמונים ושלוש ברגע שנכנסה.
"עוד לא," השבתי, והיא צנחה על הספה בעייפות, אם כי בחיות רבה יותר מכפי שעשיתי אני לפני חצי שעה.
"יום קשה?"
"למדנו לנתח כמו שהיו עושים פעם," השיבה שמונים ושלוש ועיוותה את פניה. "עם הרבה דם ועם אזמל. איך עבר עלייך היום?"
הבעת פניה הביעה חוסר עניין מוחלט בתשובתי, אבל היא הרגישה חובה לשאול, כתגובה לשאלתי שלי.
"כרגיל," שיקרתי.
שמונים ושלוש קימטה את מצחה. "לא היית היום שוב בלשכה?"
"כן," השבתי, מופתעת שזכרה. העניין ששמונים ושלוש גילתה בחיי היה אפסי לחלוטין וגבל באנטי חברתיות מוחלטת.
לא שהאשמתי אותה- אף אחת מהשותפות הקודמות שלי לא הראתה עניין קל שבקלים במעשי- שמונים ושלוש הייתה הרע במיעוטו.
"נו?" שאלה שמונים ושלוש. "קיבלת הצבה מחודשת?"
"חברת פיתוח," השבתי. "אני חושבת שזאת עבודת תיוק תוכנה."
"נשמע מעניין," כעת שמונים ושלוש ממש התאמצה לשמור על עניין בשיחה, אבל עיניה כבר רפרפו בקוצר רוח.
"כן. מרתק," מלמלתי. "תיקנתי את המסך היום," הוספתי, פותחת לה נתיב מהיר להימלט מהמועקה שהשרתה עליה השיחה עימי.
ושמונים ושלוש לקחה אותה בשתי ידיים, נמלטת אל תוך העולם הממוחשב של מסך הקיר בשעה שאני נמלטתי אל חדרי, מוכנה לסגור את היום הזה סופית.
התקלחתי במהירות על מנת שלא לגמור את מכסת המים השבועית והתכרבלתי בתוך השמיכות.
מחר זו ההזדמנות האחרונה שלי.
ההזדמנות האחרונה.
אסור לי לפשל.