השולטת בקרח – פרק 2

״שיט.״ אני ממלמלת לעצמי כשאני קמה, מאחרת בבירור לעבודה.
אני מתארגנת מהר וחוטפת בקבוק מים מהמטבח.
אני יוצאת מהבית שלי ועולה על האוטובוס שמוביל לבית הקפה בו אני עובדת, מסמסת לניקול האחראית שאני אגיע עוד עשר דקות ולבסוף מקלידה גם מילות סליחה על האיחור.
רק עכשיו אני מתפנה לחשוב על כל מה שקרה אתמול, אולי לא הייתי במסדר רק כמה חודשים, אבל זה מרגיש לי כמו נצח.
לא התגעגעתי למציאות שאני אמורה להציל את העולם מכוחות הרשע, לא התגעגעתי לעובדה שאני יצור. לא באמת בת אדם.
אני דריקסית. אני שונה.
דמעות מרטיבות לי את הלחי ואני ממהרת לנגב אותן.
האמת היא, כל כך אהבתי להיות דריקסית, להיות חזקה.
אבל מאז מה שקרה, מאז המוות של כל המשפחה שלי, זה פשוט לא אותו הדבר – משהו חסר.
אני יורדת בתחנה ופוסעת אל בית הקפה, ניקול מהנהנת אלי.
אני ממהרת לשים את הסינר ולאסוף את השיער לקוקו.
מהר מאוד אני נכנסת לטראנס של הזמנות, אין לי זמן לחשוב אפילו.
כשמגיעה השעה עשר, אני ושירין, עוד נערה בגיל הטיפש – עשרה שעובדת איתי, מרימות את הכיסאות וניקול סוגרת את בית הקפה.
היא מציעה להסיע אותנו לבית, ואני אחרי יום עמוס כזה לא מסרבת.
אני נכנסת אל הבית ונועלת אותו, פונה אל המקלחת ומורידה את הבגדים שלי.
הפעם אני סוגרת את הווילון כשאני מתקלחת, שזה לא יצא מצב שטוביאס קופץ לביקור שוב וזוכה להצצה מהגוף שלי.
אני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת בזריזות, שמה את הפלאפון בהטענה.
רק עכשיו אני שמה לב שיש לי חבילה על המיטה.
אני לא פותחת אותה.
אני מרימה את ידי ומקפיאה את החבילה, כשאני מכווצת את היד לאגרוף הקופסה מתנפצת.
לא קורה כלום, אז אני מתקרבת אליה ומסתכלת בתכולתה.
שמלה ועקבים?. מה?.
אני מוציאה את הפריטים ממה שנשאר מהקופסה ופורסת אותם על המיטה.
״אהבת?״ קול גברי וחזק פונה אלי.
״טוביאס-״ אני מסתובבת לאחורה, זה לא טוביאס.
״שמי לוקאס, את האמת. טוביאס זה נחמד אבל אני באמת מעדיף שתקראי לי בשם שלי.״
״אתה..״ אני רושפת אליו, הנשימה שלי קטועה.
״אני.. סקסי ברמות?״ הוא מגחך.
״מה אתה עושה פה? תתרחק ממני.״
אני תופסת שני צעדים אחורה, הוא מתיישב על המיטה בנחת.
אני מתחילה להבין איזה לוקאס זה, אני רואה את העיניים הזהובות, את הקרירות, החוסר רחמים שמייבל תיארה לי אתמול. אני מפחדת.
״ככה את מתנהגת אלי אחרי שהבאתי לך את המתנות האלה ? לא יפה. אבל אמרו לי שאת חצופה, זה מדליק אותי.״ הגבה שלו קופצת במבט משועשע, זה מעצבן אותי.
״ת..תתרחק ממני״ אני ממלמלת, הרעד בקולי נשמע בבירור.
״את לא צריכה לפחד ממני, אלישה. לפחות לא עכשיו.״ הוא נעמד מולי ומתקרב אלי, אני צועדת אחורה וזה מדרבן אותו להתקדם עוד יותר.
נוצר מצב ששנינו צמודים אל הקיר, וזה היה יכול להיות נעים אם הוא לא היה מאיזה מסדר שמתכנן להרוג אותי.
אני נזכרת במה שקרה לי אתמול עם טוביאס, לו רק יכולתי להעביר לו באיזו שהיא צורה את זה שלוקאס נמצא אצלי בבית.
אני דוחפת אותו ופוסעת אל הכיוון השני של החדר.
״אז מה אתה רוצה ממני בעצם?.״ אני מתחילה להירגע קצת, אם הוא היה רוצה להרוג אותי הוא היה עושה את זה כבר.
״את מבינה.. את דריקסית עם כוח מאוד חזק, ואנחנו זקוקים לכוח הזה.״
״תגיע לנקוד-.״
״תתלבשי ובואי נזוז.״ הוא מצביע על השמלה ועל העקבים.
״אני לא הולכת להתלבש, ובמיוחד לא לזוז איתך, אז כדאי שתעיף את התחת שלך מהחדר שלי עכשיו לפני שזה יגיע למצב לא נעים.״
״שאני אבין״ הוא פורץ בצחוק ״דריקסית מאיימת עלי ?״
״זה בדיוק מה שעשיתי.״ אני אוזרת אומץ.
״תשמעי לי גברת קרח, שמת לב לצבע עיניים שלי? אני יכול לשבור אותך לחתיכות כאן ועכשיו והקרח המסכן שלך לא ילטף לי את האגודל אפילו.״
המילים שלו מחלחלות לי אל הראש.
״אמרת שהכוח שלי חזק ושאתם זקוקים לו, ועכשיו אתה קורא לכוח שלי מסכן?.״
״הכוח שלך חזק, אבל הוא פשוט לא משתווה לרבע מהכוח שלי.״ והוא מנפח את החזה שלו, ואני מחליטה שאני שונאת את הבן אדם היהיר הזה שנמצא מולי.
אני לא עונה לו, אני יודעת שהוא צודק.
״תלבשי את השמלה כבר ובואי נצא, אני אסביר לך הכל.״
״אמרתי לך שאני לא יוצאת איתך.״
״אם את רוצה לדעת מה קרה למשפחה שלך, יש לך 10 דקות להתארגן. אם לא אני זז ואני מבטיח שלא תשמעי ממני יותר.״
קא-בום. הלב שלי מנתר במקום, אני ממהרת לחטוף את השמלה והנעליים מהמיטה.
״ידעתי שזה יעבוד.״ הוא מגחך.
אני מתכוונת לצאת מהחדר.
״את לא יוצאת מפה, את חושבת שאני לא יודע שתתקשרי למסדר המפגר שלך? קדימה תתלבשי פה זריז.״
אני נמנעת מלהתווכח, רוצה רק לשמוע מה קרה למשלחה שלי.
אני מורידה את הפיג׳מה, נשארת רק בחזיה ותחתון.המבט שלו משוטט על הגוף שלי, בוחן אותו.
״למה בכלל אני צריכה להחליף בגדים? אי אפשר פשוט ללכת בפיג׳מה?״ אני מרגישה שלא בנוח.
״כי אני אוהב שהנשים שאיתן אני יוצא מסודרות.״
אני ממהרת לשים את השמלה, רק שיעיף ממני את העיניים שלו כבר.
״תסלחי לי אלישה, אבל את סקסית בטירוף.״
הוא אומר ואני לא עונה.
״קדימה בואי״ הוא מזרז אותי ונותן לי דחיפה קלה.
״אין צורך״ הוא פונה אלי כשאני מתכוונת לנעול את הבית, ואני שוב מעדיפה לא להתווכח.
אני מתחילה לנתח את המצב.
אני נמצאת עכשיו ליד לוקאס, הסגן של מסדר ׳סיירניקס׳. לא ברור לי איך זה שהוא לא הרג אותי עדיין, אבל אני הולכת לברר.
אני צריכה לשמוע רק מה קרה להורים שלי, ואני מקווה שמייבל תסלח לי על מה שאני עושה עכשיו.
הוא מצביע על אוטו ואנחנו נכנסים לתוכו, הוא זה שנוהג.
״לאן נוסעים?.״
״לאן שהוא.״ הוא ממלמל בקוצר רוח.
״אבל אסור שבני אנוש יראו את העיניים שלך.״
״מי אמר שהולכים למקום עם בני אנוש?״ הוא אומר בשעשוע וזה משתיק אותי לכל הנסיעה.
הוא פותח את הדלת שלו ולאחר מכן פותח את שלי, אני יוצאת מן האוטו ומתעלמת מהיד שלו שרוצה לעזור לי, אני לא איזו ילדת שמנת שצריכה שידאגו לה, לא תודה.
אני מסתכלת על המקום, יש כאן אגם וגשר.
אולי בבוקר או בצהריים המקום היה יכול להיראות יפיפה אבל עכשיו הוא רק נראה כמו מקום מפחיד ומתאים לצילום של סרט אימה.
אנחנו מגיעים אל הגשר ולוקאס נעמד באמצע שלו, משקיף על האגם ומה שמעבר.
״אני מקשיבה.״ אני נעמדת לידו.
״מאיפה להתחיל?.״
״מהמשפחה שלי.״
״המשפחה שלך.. בואי נראה. משפחת דריקס מספר 862 לא?״
אני מהנהנת, בולעת את הרוק שלי בקושי.
״לפי מה שאני יודע הם היו מעורבים בהתנקשות.״
״למשפחה שלי לא היו אויבים, הם לא היו מעורבים בשום התנקשות.״ אני מגמגמת.
״לא הבנת אותי.. הם אלה שניסו להתנקש.״
״זה לא יכול להיות, במי?, מייבל הייתה מספרת לי״. אני שואלת, מרגישה שמצלמים אותי לסדרת קומדיה, עוד דקה טוביאס יצא מהשיח פה ליד ויגיד לי -״חה חה ליש איזו פתי את״, ונצחק שנינו.
אבל זה לא קורה.
״בחבורת בני אנוש, אז מה.. מייבל הצדיקה והחסודה מתגלה כשקרנית? אוי.״
״זה לא הגיוני.. אסור לדריקסים לפגוע או להרוג בני אנוש.״ אני מתעצבנת.
״תתפלאי.״
אני לא רוצה לשמוע יותר, הספיק לי.
אני מתחילה לרוץ לכיוון המכונית.
אני נכנסת אליה ועושה רוורס במהירות, אני מסתכלת על לוקאס ומספיקה לראות אותו מחייך בשעשוע לפני שהוא נעלם.
אני נוסעת במהירות על הכביש הראשי.
״את פתטית.״ קול גברי נשמע מימיני.
אני מתחילה לצרוח.
״מה? איך?״ אני צועקת על לוקאס, מאבדת שליטה על המכונית, אני מתחילה לרסס מים לכל עבר, הם קופאים תוך כמה שניות והמכונית מתחילה להיראות כמו גביש אחד גדול.
הוא רק צוחק ושם את ידו על המצח שלי, אני מרגישה מסוחררת, הכל נהיה מסביבי שחור.
״תפסיק! מה אתה עושה לי?״ אני ממשיכה לצרוח לכיוונו.
המכונית יורדת מן הכביש.
אני מאבדת את ההכרה.