הרבה פחות

"ומה כתוב לך על החולצה?"
"נירוונה."

הזקנה הייתה מבולבלת. הוא שם לב לכך שהיא חופרת במחשבותיה בניסיון להבין את פירוש הכיתוב. כמובן שלא היה לה מושג. והאמת שלא היה לו אכפת מכך ממש, הוא אפילו שמח על חוסר ההתמצאות שלה, כי זה אמר שהם לא יצטרכו לדבר על זה. הבעיה הייתה שבזמן שחשבה, היא החזיקה באחת מידיה בבקבוק השתייה ובשנייה בחתיכת פיצה חמה עם פטריות, שעל שניהם בדיוק שילם שבע עשר שקלים מתוך המאה עשרים שהיו לו (הוא לא ידע שזה יהיה כל כך יקר). ולכן היה לו אינטרס מובהק בכך שהיא תפסיק להרהר ותיתן לו אותם.

"זו להקה" אמר
"אמממ…."

היא המהמה והנהנה, כאילו היא מכירה אותם היטב ורק שכחה את שמם לרגע.

"ואתה מנגן בלהקת נירוונה?"
"לא. אני רק מקשיב להם."

היא הנהנה שוב ונתנה לו את השתייה והפיצה. הוא חייך אליה. הוא לא רצה להיות מגעיל.
האמת היא שהוא לא ממש הקשיב לנירוונה. הוא כן הכיר כמה שירים. את הזה נו… סמלז לייק א טין ספיריט. הוא גם ידע שקורט מת, שהסמים הרגו אותו ושהוא שנא להיות מפורסם, וגם שהמתופף שלהם זה ההוא עם הלהקה ההיא, אבל לא יותר מזה. הוא בעיקר החליט ללבוש את החולצה כדי שידעו שהוא מורד. שהוא לא כמו כולם. הוא לא ציפה שזקנה כמוה היא זו שתפנה אליו. הוא רק קיווה שאין עוד זקנות כאלה ברציף, אבל גם אם כן, לפחות הוא יהיה בטוח מהן ברכבת.

"כרטיס לאן, אתה אומר?"
"ניו יורק, שנות החמישים."
"ניו יורק… ניו יורק…"

האיש השמן בדק במחשב המגע שלו.

"שישים וחמישה שקלים. שישים ושלוש שעות וחצי בדיוק. אלאה אם אתה רוצה לעבור דרך המערב הפרוע או המושבה בירח?"
"לא, לא. את הישיר. תל אביב ניו יורק."
"טוב. שישים וחמישה שקלים."

לקח לו רגע למצוא את החריץ בחלון הקופה שלתוכו היה צריך להכניס את הכסף. הוא לא הסתדר כל כך עם כל הדברים האלה של תחנת הרכבת. קודם חשב לקנות כרטיס באחת המכונות האוטומטיות שיש בכניסה, כדי לחסוך לעצמו את השיחה עם הפקיד, אבל הוא לא הצליח להבין על איזה חלק של המסך הוא צריך ללחוץ. גם באבטחה בכניסה היה לו קשה, וזה הביך אותו. הוא ידע שזו ממש לא אשמתו, הוא הרי יכול היה לספור את כמות הפעמים שנסע ברכבת על יד אחת, וכמובן שאף פעם לא היה על רכבת מהסוג הזו. זו הפעם הראשונה שהוא ביקר בתחנת רכבת החלומות המרכזית, והניסיון שלו בכל הביורוקרטיה הזו שאף לאפס. ועדיין, היה לו קצת קשה עם המבוכה. הוא שנא להתעסק עם כל הדברים האלה. מצד שני, זו גם באמת הייתה סוג של הרפתקה. כמו מין הקדמה כזו למה שמחכה לו כשיצא לדרך.
הוא הוציא את השטר והמטבעות ודחף אותם אל תוך החריץ הקטן. לאחר מכן הסתכל על הארנק. כבר לא נשאר לו כלום. בקושי שבע עשר שקלים. אולי זה יספיק לסנדוויץ' בדרך. אולי. מזל שהביא אתו חטיפים מהבית. בכל מקרה לא נורא. בניו יורק הוא כבר ימצא עבודה טובה, יסדר את עצמו כמו שצריך. רק עכשיו הוא יהיה קצת רעב. הכל בסדר. הכל חוויות, כמו שסבתא אומרת. הרפתקאות.

הוא לקח את הכרטיס המוזהב. הרכבת עמדה לצאת ב 12:56. מה השעה עכשיו? 12:39 לפי שעון התחנה. היה לו עוד הרבה זמן. מצד אחד זה שימח אותו. ככה הוא לא יצטרך לרוץ, אבל מצד שני, הוא כבר כל כך רצה להיות על הרכבת, להיות רחוק מפה, מהסירחון והייאוש ומנשים זקנות ששואלות אותו על נירוונה.

הוא התחיל ללכת לכיוון הרציפים. שיט. בדרך הוא שוב עבר ליד הדוכן של הזקנה. מה היא עשתה, כמובן? פנתה אליו שוב. לעזאזל. לעזאזל, לעזאזל. הוא הורידה לו את כל מצב הרוח. אבל הוא היה לא יכול להתעלם ממנה. הוא פשוט נחמד מדי. הוא התקרב אליה, ונעמד ליד הדוכן. רק שזה ייגמר מהר.

"סלח לי, אתה גר באזור?"
אוי לא. רק שלא תתחיל אתו או איזה משהו פסיכוטי אחר.
"לא. לא ממש."
"באמת? "

היא התפלאה מאוד. ברור שציפתה שעכשיו יגיד לה איפה הוא גר. הוא ממש לא התכוון לעשות את זה, אבל היא חיכתה.
מאחוריו נעמד גבר זקן וגבוה שעישן סיגריה זולה. נראה היה שהוא ממהר מאוד. הזקנה חיכתה עוד כמה שניות. ואז החליטה פשוט לשאול.

"אז תגיד, איפה אתה גר בעצם?"

אם לא החיוך החצי עצוב הזה של הזקנה, והזקן מאחוריו. שאפשר היה להרגיש שהוא מהאנשים שכללי הנימוס והכבוד חשובים להם מאוד, הוא עוד היה מתעלם ממנה לגמרי ופשוט הולך.

"אני גר בניו יורק."
"מממ…"

הוא ראה שהיא מתרשמת מאוד.

"תשמעי, גברת, אני חייב ללכת. הרכבת שלי מגיעה בכול רגע." אמר האיש הזקן שמאחוריו.
הוא דיבר בצורה כל כך גועלית. אבל הוא כל כך הודה לו על זה.

"ברור, ברור" היא אמרה
ובלי לשים לב בכלל, המשיכה.
"ההורים שלך עוזרים לך עם השכר דירה? בן כמה אתה בכלל? "

עכשיו הוא היה פחות בטוח שהזקנה פסיכופתית. יותר נראה לו שהיא סתם משועממת. בכל מקרה הוא זרק לה את התשובה שהכין לעצמו מראש.

"18. ואני באמת חייב ללכת עכשיו. "

זה כבר לא היה ממש שקר. השעה הייתה 12:45. הזקנה התחילה להרהר במשהו. הוא התחיל ללכת בצעדים מהירים. מאחוריו הזקן כבר נראה חסר סבלנות לחלוטין. שנייה לפני שהיה עמוק מדי בתוך הקהל כדי לשמוע אותה, הוא שמע את הזקנה אומרת עוד משפט אחד.

"באמת? 18. נראית לי לפחות בן עשרים."

באמת. זה משהו שנחמד לדעת. אולי בכול זאת היה דבר אחד טוב בשיחה הזאת. בכול מקרה, הוא שמח שלא יראה את הזקנה לעולם.

הרכבת שלו הייתה ברציף מספר שבע. הוא הכניס את הכרטיס בחריץ, עבר במחסום, והוציא אותו מהצד השני. לאחר מכך התחיל ללכת, כמעט לרוץ, לכיוון הרציף. התחנה הייתה מלאה באנשים וברעש. ליד הקירות היו המון דוכני אוכל. ריחם הצליח להסתנן מבין ריחות גופם של האנשים ולמלא אותו. הוא התחיל לחשוב שהסנדוויץ' והחטיפים לא יספיקו לו עד שיגיע. זו הייתה טעות להביא כול כך מעט כסף. טוב, הוא לא היה אמור לדעת שעולה כל כך הרבה לנסוע באוטובוס. הרי הוא אף פעם לא נסע ממיתר לתל אביב. הוא לא ידע שצריך להחליף אוטובוס בבאר שבע. אולי בכל זאת היה טוב אם היה בודק את זה. טוב, זה ממש לא משנה. הרי בכל מקרה לא היה לו זמן, וחוץ מזה הוא היה בטוח שבניו יורק הוא ימצא עבודה בקלי קלות.

הוא הגיע לצומת של הרציפים. מסתבר שכדי להגיע לרציף שבע הוא היה צריך לעבור את הגשר. השעה הייתה 12:47. הכל בסדר. הוא עלה על הגשר.
היה כל כך צפוף למעלה, אפילו יותר מבכניסה. כל כך הרבה אנשים עלובים, שצועקים ומקללים. דוחפים ונדחפים. לקחו לו כמה דקות ארוכות לעבור את כל המנהרה. בזמן הזה הוא פחד שכבר הפסיד את הרכבת. הוא היה חייב לדעת כמה זמן יש לו. רק שלא היה שם שעון. הוא רצה להסתכל בשעון היד. אבל הוא לא לקח אותו אתו. הברירה היחידה שנותרה לו הייתה להוציא את הסמארטפון. הוא כל כך לא רצה לעשות את זה, להתמודד עכשיו עם כל העולם ואחותו, כאילו אין לו מספיק על הראש, אבל לא הייתה לו ברירה, ולעלות על הרכבת היה חשוב עכשיו יותר מהכל. הוא הוריד את התיק, הוציא את הסמארטפון וסימן את הסיסמה. השעה הייתה 12:49. הכל עדיין היה בסדר. אולי כבר קצת פחות. הוא לא רצה להסתכל על החלק התחתון של המסך, אבל לא הצליח לעצור את עצמו. שלושים ושתיים הודעות. שבע עשרה מאמא, שמונה מאבא, כל השאר משירן ומרום וגדי. הוא ראה את ההתחלות שלהם.

"איפה אתה איתמר?…"
"מה קורה?…"
"למה אתה לא עונה…"
" אני דואג…"

הוא כל כך לא רצה את זה. עוד רגע נגמרה המנהרה. עוד רגע מגיעה ניו יורק. אבל בהודעה האחרונה הוא נשבר. הוא פתח אותה.

"היי איתמר. אני כל כך מצטערת, אהובי. מתוק שלי. אני כל כך מצטערת על כול מה שעשינו. אני לא ארצה לפגוע לעולם בבן שלי. אתה הדבר היקר לי ביותר בעולם. בבקשה תמצא מקום לסלוח לי ותחזור הביתה."

איזו טיפשה היא.

הוא כמעט אמר את זה בקול רם. היא חושבת שזה עניין של סליחה. עניין שאפשר להצטער אליו. היא חושבת שזה משהו שהם עשו. היא לא מבינה שזה פשוט הוא. שהוא לא מסוגל יותר לחיות ביניהם, שלו מגיעים חיים טובים יותר, עם אנשים חכמים יותר. חיים מורכבים יותר. חיים יותר.

הוא הכניס את הטלפון לכיס. הטלפון זמזם. הגיעה עוד הודעה. אחרי עוד חצי דקה, הוא הגיעה לרציף.

על הרציף הוא ראה את הזקן שחיכה מאחוריו בתור אצל הזקנה. הוא עישן סיגריה מסריחה והיה מרוכז בה כאילו הם היו שם רק שניהם. עכשיו היה לו זמן ממש להביט בו. הוא שם לב לכך שהזקן לא היה מגולח, ושנעליו ובגדיו היו קרועים ומלוכלכים, וששערו המקריח סודר בצורה מאוד מדויקת כך שייראה כאילו יש לו קוקו, כמו איזה רוק סטאר. הוא נראה לו מאוד צבוע. הטלפון לא הפסיק לקבל עוד ועוד הודעות. שוב הוא חייך כשחשב על זה שלא יצטרך לראות עוד אנשים כמו הזקן הזה לעולם.

הוא התיישב על קצה אחד הספסלים. ובדק את השעה שוב. היו לו שלוש וחצי דקות. הרציף היה מלא אבל הוא שיער שרוב האנשים לא יעלו על הרכבת הזו. רובם לא נראו כמו אנשים כאלה, שחולמים על ניו יורק.

הזקן התיישב לידו פתאום. עדיין מרוכז בסיגריה. הוא לא יכל לסבול את הריח הנורא שלה שהתערבב עם ריח זיעת האנשים ועשן הרכבות. הטלפון זמזם שוב.

"קיבלת הודעה"
"אני יודע."

הוא לקח את הטלפון, כיבה אותו והכניס אותו לתיק. הוא קיווה כל כך שהזקן לא שמע את השיחה עם הזקנה. הוא קיווה כל כך שלא היה להם על מה לדבר. עוד שתי דקות וחצי. זה הכול.

הוא נשם עמוק. הזקן כן שמע את השיחה.

"אתה יודע, בחור. אתה לא נראה כמו מישהו שגר בניו יורק."

עד כמה שהיה נאור, במקרה הזה הוא לא הצליח להיות מנומס.

"עזוב אותי, בסדר? זה לא עניינך איפה אני גר".
"אני רק אומר."

הזקן לקח עוד שאיפה מהסיגריה.

"חוץ מזה, אתה לא נראה כמו הצעירים האלה שגרים בניו יורק"
"למה? איך בדיוק הם אמורים להיראות?"
"אני פשוט אומר שאתה נראה כמו ילד קטן, לא כמו מישהו שיש לו דירה בניו יורק"
"ואולי אני גר עם ההורים בניו יורק?"
"אתה נראה יותר כמו ילד קטן שברח מהבית."
"בסדר, עלית עלי. אני בן חמש עשרה. טוב לך? ובעוד ארבעה ימים אהיה תושב ניו יורק!"

לא היה לו מושג למה אמר את זה, ודווקא לאיש הזקן והמסריח הזה. בכול מקרה זה גרם לו כמעט להתחיל לבכות. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את השיחה הזאת יותר. היא הזכירה לו את השיחה ההיא עם דודה גלית בליל הסדר. לא, לא, הרבה יותר גרוע. הוא קם ופשוט הלך משם לכיוון צד אחר של הרציף. בדרך הוציא שוב את הטלפון, הדליק, והוציא גם את הביטס. אחר כך שם אלבום רנדומלי של לינקין פארק. הוא פשוט לא האמין איך לא עשה את זה קודם. אפילו הזמזום של ההודעות היה שווה את זה. זהו, העולם לא יהיה שם יותר. לא ההורים שלו, לא זקנים חטטנים. יש לו עוד שתי דקות במקום הנורא הזה. הוא לא התכוון לסבול בהן. אחר כך יגיע החלום.

בזמן שנשאר לו, הוא ניסה להסתכל על האנשים. על הצג הוא ראה את הרכבות הבאות. ניו יורק ראשונה, פאריס של שנות העשרים אחריה, אחר כך נרניה, אחריה תקופת ההיפים, ואחריה ארץ ישראל הישנה והטובה. רציף שבע היה הרציף של הפנטזיות הפופולריות. אז ברור שכאן היו הכי הרבה אנשים. הרבה מהם כמובן לארץ ישראל. היה נדמה לו שזיהה את אלה של ניו יורק. אלה שנראו לו הכי מורכבים ושקטים. אבל הוא לא ידע לגמרי. במאמץ מסוים הוא הצליח לראות את רציף מספר שש. הרציף של האנשים עם הפנטזיות האישיות, היו שם המון פריקים וכמובן שהמון סוגים שונים של רכבות. רובן קטנטנות. וכל אחת שונה מאוד מהשנייה. היה משהו מעניין באנשים האלה. אבל גם מטריד.

אחרי שלוש דקות הגיעה הרכבת, ארוכה ונוצצת, עשויה משילוב של עץ ומתכת מבריקה, ראשה פולט קיטור לבן. יותר יפה ממה שדמיין. הוא עצר את המוזיקה ונכנס. הוא היה כמעט היחיד שנכנס לרכבת מכל הרציף. זה היה נחמד מאוד. אחרי ארבע דקות הרכבת השמיע צליל חורק והדלתות נסגרו מאחוריו. הוא כיבה את הטלפון והכניס אותו לתיק.

זהו. הוא עלה על הרכבת. זה סוף סוף קרה. לא עמד לקרות, לא יקרה בעוד דקה, הוא באמת שם. הוא באמת נוסע לניו יורק. הפנטזיה שלו מתממשת. זה היה כל כך אדיר.

הוא הסתובב קצת בין הקרונות. לא היה לו תיק גדול במיוחד, אז זאת לא הייתה בעיה. כל המושבים היו תפוסים. הרכבת הייתה צפופה מאוד. כנראה שהיא רכבת שעושה סיבוב עולמי שלם. היו שם המון אנשים שנראו שונים מאוד אחד מהשני. כמובן שלכולם היה את המבט המשותף, את הישיבה המשותפת, של אנשים שעוד מעט הולכים להגשים את אותו החלום. מעניין אם זה כך גם בשאר רכבות הפנטזיות. כנראה שכן. בכל מקרה זה שימח אותו מאוד. בכלל לא היה לו אכפת מזה שלא מצא מקום לשבת, העיקר שלא ראה יותר אנשים כמו הזקנים האלה. או כמו המשפחה שלו.

רק שהאושר הזה נמשך בדיוק שלוש דקות. כי לאחר מכן, הוא מצא מושב פנוי. באחד התאים הכמעט ריקים. בקצה הרכבת, כמובן שהתיישב בלי לחשוב פעמיים. וכמובן, הרי זה היה ברור, שממולו ישב האיש הזקן מהרציף, לבוש באותו מעיל ישן ומריח מריח חזק של סיגריות. הוא הביט מהחלון בשקט. הוא בטח היה נורא שמח בלב, כי ידע שהרס לו הכול, כי ידע שהוא מרגיש עכשיו כול כך מלא בכעס, בהשפלה.

וברור שהרגיש מושפל. ברור שהרגיש שניצלו אותו. ברור שהוא הרגיש שברגע אחד כל החלום הנהדר התפורר. הרי הוא לא היה אמור לראות אנשים כאלה יותר לעולם! הוא היה צריך להשאיר את הלכלוך מאחור! פתאום כבר לא התחשק לו לנסוע לניו יורק. לא התחשק לו לנסוע לשום מקום, להיות בשום מקום!

הכרטיסן התקרב אליו.

"סליחה ילד, אפשר לדעת.– "
"אני לא מגיע משום מקום! אני לא גר בשום מקום! בסדר?!"

הוא היה כול כך עצבני, עד שענה לפני שהכרטיסן המסכן סיים לשאול את השאלה, והאמת היא שהוא בכלל לא רצה לשאול את מה שהוא חשב שהוא ישאל. הוא רק רצה לדעת אם אפשר לראות את הכרטיס שלו, ובאמת שהוא היה מאוד מנומס. עכשיו בכול מקרה, היה מאוחר להתנצל. הכרטיסן התרגז והפעם דווקא כן שאל אותו את השאלה הצפויה.

"תגיד בן כמה אתה בכלל? אה?!"
"אני בן 20"

הוא ענה בגמגום. חסר בטחון ועייף.

"באמת" המשיך הכרטיסן, מפקפק.
"נראית לי הרבה פחות. אולי חמש עשרה"

הכרטיסן צקצק בלשונו. הוא לא יודע איפה לקבור את עצמו.
האיש הזקן הסית אליו את מבטו לרגע, ולאחר מכן חזר להביט בחלון.