הקרב על טלריסיום – פרק 5

ראיתי שאין הרבה מענה לסיפורים ארוכים או בהמשכים… אני אוהבת אתגרים.
אני אשמח לכל ביקורת למי שיש לו כוח לקרוא.

תלחצו כאן כדי לעבור לפרק 1
___________________________________

חשקתי את שיניי וניסיתי לעצור את הרעידות, אך זה היה מעבר לי.
נכנעתי וגופי פרכס ללא שליטה.
אני יודעת שאני בקריז.
כמו אדם מסומם שמנסה להיגמל מהסם הממכר, כך אני נגמלת מהחיה.
אני מנסה להדחיק אותה חזרה פנימה לתוכי.
אני נרקומנית במסווה.
כל כך היה קל להתמסר אליה ולרסק את נחיל האש שעלה במסדרונות ההר. לשחרר את הכוח ופשוט להשמיד את יצורים הקטנים האלו במחי יד.
אבל החלק הקשה הוא עכשיו.
כיווצתי את אגרופיי וניסיתי שוב להפסיק את הפרכוסים.
אני צריכה לישון, רק כך אני יכולה להתעורר מחדש כשהכוח מכונס בתוכי.
"אין זמן, הם לבד!" קול במוחי הזעיק אותי.
אסור לי להיכנע, לא עכשיו.
צעקתי, שרטתי, בכיתי אך עדיין פרכסתי.
"פאק" הצלחתי לזעוק לאוויר.
התכרבלתי לכדור והצמדתי את ברכיי לחזה.
הלמות הלב שלי הרגיעו אותי אך שמעתי את קריאת הרוח על עורי שהזמינה אותי להצטרף אליה.
לא עכשיו! זה לא מתאים חשבתי אבל הרגשתי את עיניי בוערות.
עצמתי אותן מהר והקשבתי לנשימות שלי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אך קצב הרעידות פחת וזה נתן לי שליטה מסוימת.
התיישבתי וסחרחורת תקפה אותי… לא נורא, רק לא להיכנע לרעידות.
בידיים משקשקות לקחתי את חליפת הקרב מהערמה שהכנתי.
לא הצלחתי להיעמד אז התלבשתי בשכיבה. היה לי קשה להיאחז בחליפה ולקח לי עשר דקות לשים אותה ועוד עשר דקות להדק את הרצועות.
כמה פשוט להתמסר לכוח כמו אלכוהוליסט מול משקה אלכוהולי.
כמה קל ליפול לשינה שתעזור לי לברוח מהכמיהה לטירוף של הכוח.
ואי אפשר לעשות את שניהם.
תליתי את הרובה על הצוואר ואחזתי את הקשר בידי.
נשכבתי על גבי והרעידות עדיין ליוו אותי. עצמתי את עיני ונתתי לגופי לנוח מהרעידות שפקדו אותו.
"קומי!" צעקתי על עצמי כשתפסתי את עצמי נכנעת לחשכה המזמינה של השינה.
הבהלה גרמה לי לזנק מהאדמה והסתחררתי באוויר ללא שליטה עד שהתרסקתי בין סלעי ענק.
אני חייבת לנוע, רק כך אשמור על השפיות שלי.
השתחלתי בין סלעי הענק ויצאתי החוצה והתחלתי לצבור תאוצה.
טיפסתי וזינקתי בין הסלעים. הרעידות המשיכו אך הרפלקסים שלי פעלו והגיבו לכל מה שנתקלתי בו.
זה עבד אך היה מסוכן. לא הצלחתי לרסן את מה שאני מסוגלת לעשות.
אני יכולה לפגוע באחרים במצב הזה אבל קודם כל נגיע לאחרים. הצלחתי לתחוב את הקשר לאוזן והתחלתי לשמוע את התקשורת של היחידה.
קולות ירי נשמעו בין הדיבורים.
הם היו תחת מתקפה אך נראה שהם הצליחו לנהל אותה.
המשכתי לזנק עשרות מטרים בכל פעם וגורמת לגופי פציעות משונות שמתאחות תוך שניות.
שמעתי את היריות מעליי וראיתי קבוצת הידרוקסים מנסים לטפס בעוד היחידה שלי הודפת אותם בירי מרוכז.
ההידרוקסים היו עם גבם אלי ולא ראו אותי מתקרבת.
הסתתרתי מאחורי סלע גדול ונגעלתי משאריות הריר שלהם על האדמה המסולעת.
נתז חומצה גרם לי לקפוץ לאחור מהמקום בו עמדתי.
לא הבחנתי בהידרוקס שהצליח להפתיע אותי. נחתתי מספר מטרים לידו והתחלתי להתחמק ממקום למקום בעוד הוא יורק חומצה בעקבותיי.
הייתי ממשיכה במשחק הקטן שלנו אך הזמן דחק.
זינקתי לעומתו והתנגשתי בו בכל העצמה. לפתתי אותו וגררתי אותו מתחתי.
טיפות חומצה מוססו את עורי אך לא היה לי אכפת. כאב היה משהו שנטשתי ממזמן.
בידיים רועדות פתחתי את הלסת שלו הכי רחב שאפשר ונשמעו ממנו גרגורי כאב.
הגיע הזמן לסיים את זה.
המשכתי בתנועה ופתחתי את הלסת עד שקרעתי אותה מפניו. טיפות רוק, חומצה ודם ירוק נשפכו עלי.
גופו פרפר למרות שראשו כבר מת.
הרגשתי כיצד גופי מתרפא במהירות אך הבחנתי בחורים בחליפת הקרב.
אחזתי ברובה וניסיתי לכוון לכיוון ההידרוקסים.
הקנה רקד לפי קצב הרעידות בידיים שלי.
"פאק!" אמרתי עם פרצוף חמוץ.
"כנראה אעשה זאת בדרך הישנה והטובה," אמרתי לעצמי.
רצתי לכיוונם והם הבחינו בי רק כשנגעתי בהם. לפני שהספיקו לירוק עלי חומצה, הם החלו לפרפר בכאב כשגופם החל להתלהט עד שהחלו לעלות להבות.
הידרוקסים אחרים הבחינו בי והחלו לתפוס עמדות תקיפה. התחלתי להתחמק בקושי רב מהחומצה שלהם וריסקתי אותם אחד אחד. השתמשתי בחלקים מגופם כמגן מפני החומצה שלהם. לא רציתי להרוס את חליפת הקרב שלי וניסיתי להשאיר אותה שלמה ככל שניתן.
היריות נפסקו בדיוק כשסיימתי עם ההידרוקס האחרון כשחלק מחוליות עמוד השדרה שלו מרוסקות אצלי ביד.
כרעתי ברך והחזרתי לעצמי את הנשימה.
"לא רע יחסית לכך שקשה לי לווסת את הכוח," אמרתי לעצמי בחיוך.
קרסתי מעוצמת הרעידות. נתתי לחיה יותר מדי מרחב ועכשיו אני משלמת את המחיר.
התכדררתי לכדור כמו מקודם, עצמתי את עיני וניסיתי להירגע.
הצלחתי במידה מסוימת והתנתקתי מהרעש שמסביב.
ידיים חזקות תפסו אותי והוציאו אותי מתנוחת הכדור שהייתי בו.
פתחתי את עיני וראיתי את ריגס מרים אותי בזרועותיו.
ממש אביר על סוס לבן גיחתי לעצמי אבל היה נחמד להתנחם בין זרועותיו למרות שזה היה שקר.
"לא ציפיתי שתהיי בזרועותיי כל כך מהר," אמר וחיוך עלה על פניו וגרם לי לחייך חזרה.
אני באמת כזו קיטשית?! כנראה שכן.
"רק תשתדל לעמוד בקצב כי אני לא אחכה לך." הוא הופתע מהתשובה שלי. היא הייתה יותר מדי נועזת, הלכתי רחוק מדי? אני לא יודעת אבל המלחמה כדי לשמור על החיה בפנים גורם לי קושי לווסת את עצמי.
"ידעתי שמתחת לפרצוף הצנון שלך את עדיין אנושית". גיחך לעומתי.
"אני שמחה כי אני לא בטוחה שיש משהו מאחורי הפרצוף שלך." הוא התחיל לצחוק וגרם לי להיטלטל יותר בזרועותיו. הוא לא יודע שהוא מחזיק פצצה מתקתקת. אם בטעות יפיל אותי אני עלולה לשחרר גיהינום עלי אדמות. אני לא מצליחה לווסת את עצמי… בינתיים.
אני צריכה לא להצחיק אותו. אני אשנה נושא.
"טוראית פלקון מתייצבת, המפקד" עליתי בקשר.
ראיתי את חברי המחלקה מקדמים אותי ואת ריגס.
"איפה היית לעזאזל! חצי מחלקה מדממת כאן" ענה לי בקשר המפקד בכעס.
ריגס הגיע ליד המפקד והוריד אותי. כולי רעדתי ונשארתי יושבת כדי לתת לי סוג מסוים של שליטה.
בדקתי את עצמי וראיתי שהחומצה מוססה הרבה חלקים מחליפת הקרב. חורים ניכרים היו בה אך היא עדיין כיסתה את האזורים המוצנעים.
הציוד החשוב שהחיילים נשאו, נערם במערום בצמוד לאחד הסלעים הגדולים.
בטח הוא חושב שאני בטראומה.
"מה הסטטוס שלנו? המפקד" הצלחתי לסנן מבין שיניי.
המפקד הסתכל עלי ואחרי התמהמהות מסוימת אמר "אנחנו מאחרים".
"תפרסו את הציוד," ציווה על כולם.
החיילים מסביב הסתכלו עליו כלא מאמנים שזה הפקודה שלו.
"עכשיו!" הדגיש בכעס על כולם.
ריגס הלך לבצע את הפקודה שניתנה והשאיר אותי לבדי עם המפקד שהתקרב אלי.
"המפקד, אנחנו היחידים, נכון? היחידים שהגענו עד הפסגה?" שאלתי בשקט בלי שאף אחד מהמחלקה ישמע.
"אנחנו מפסידים," אמר לי בעצב והצביע לכיוון השני של ההר.
התרוממתי מהאדמה והלכתי בכיוון אצבעו ברגליים קורסות ונשענתי על סלעים שונים לתמיכה.
מעבר לפסגה, בצידו השני של ההר היה פרוס עמק רחב ידיים ושטוח שעליו התנקזו הכוחות שלנו שחדרו לכוכב. אי אפשר היה לראות פריטים אך היו שם אלפים על אלפים של חיילים. היה ניתן להבחין מרחוק בהבזקים הקלושים של מכונות הירייה שיורות ללא הרף. מידי פעם להבות אש יצאו מהלהביורים כדי לטפל בנחילי האש שניסו לחדור את קו ההגנה.
חצי סהר עטף את גוש החיילים שירו ללא הרף. הגבולות בין החיילים לאויב טשטשו בעוד הם נלחמו ממש בקרב פנים אל פנים. זו הייתה נקודת החולשה שלנו ונקודת החוזק של האויב. כל עוד אנחנו מצליחים להדוף אותם מאיתנו אז ידנו על העליונה. אם הם מצליחים לחדור ולהגיע למרחק נגיעה… אין לנו סיכוי.
"אנחנו חייבים להרים את הציוד," הודעתי לו והלכתי לעזור לאחרים.
המפקד נשאר לעמוד שם והסתכל מטה לכיוון הלחימה האכזרית שהתנהלה.
הבחנתי בלחלוחית קטנה מתחת לעיניו… הוא לא חושב שיש לנו סיכוי.