הקרב על טלריסיום – פרק 3

ראיתי שאין הרבה מענה לסיפורים ארוכים או בהמשכים… אני אוהבת אתגרים.
אני אשמח לכל ביקורת למי שיש לו כוח לקרוא.

תלחצו כאן כדי לעבור לפרק 1
___________________________________

"אמרתי, עמדי נוח חיילת!" חזר על המילים שלו.
ראיתי את השתקפותי בעיניו. מתוך הבבואה המעוותת של ראשי ניתן לראות את עיני הלוהטות באש הלהט של הקרב. הרחתי את בשר אנוש שרוף מהסכין שלי שהעלתה עשן. החום הגבוה של הסכין שרף את עור הצוואר המקומט של המפקד והוא אפילו לא הניד עפעף.
בחרתי היטב על מי להגן במשימה הזו.
הרחקתי את הסכין ממנו והוא נעמד על רגליו. הוא שפשף את צווארו והרגיש את הפס השרוף שהחל לשנות את צבעו לגוון אדום.
קצב פעימות ליבי ירד והריגוש בקרב החל לרדת.
חזרתי להיות משעממת או משועממת
ידעתי שהמפקד ראה לתוך עיני. הוא ראה את החיה הכלואה שמבקשת להתפרץ. לא ידעתי מה הוא הולך לעשות עם המידע הזה. האמת, זה לא משנה כל כך.
מחר כשהמשימה תסתיים, אני אלך לדרכי ואף אחד לא יראה אותי שוב.
אם הם ישרדו את היום ומחר.
המודעות העצמית החלה להתדפק על מוחי ושמתי לב שאני מלאה דם ירוק שנדבק אלי ולשערותיי.
הייתי מלאה ממנו לגמרי.
הסתכלתי לצדדים וראיתי את החיילים מסתכלים עלי ולא מסוגלים לזוז. פשוט בוהים בי.
כן, ראיתם אותי פועלת וכמה אני מסוכנת. לא תוכלו לקחת אותי יותר כטירונית.
"טוראית פלקון גשי הנה" שמעתי את המפקד קורא לי.
ניגשתי אליו וניסיתי לסדר את עצמי אבל היה צורך במשהו יותר חזק לניקיון.
הוא הגיש לי את הרובה והאפוד שזרקתי בעת הקרב.
"שניה, אני חייבת לנקות את עצמי."אמרתי לו בלי בושה למרות שהוא החזיק את הציוד.
הוצאתי בקבוקון מים דחוסים והתפשטתי מחליפת הקרב המלוכלכת. הרגשתי כאילו אני מקלפת עור שחוסם את חושי. השחרור מהלבוש החונק גרם לי להרגיש כל זרם אוויר שנגע בי.
התענגתי על השחרור מהכלא של חושי ששכחתי שנשארתי רק בחזייה ותחתונים.
פתחתי את הבקבוקון וזרם של מים החל להתיז. שטפתי את החליפה והפעלתי את חשמל הסטטי הנגדי שהעיף את הלכלוך מהחליפה. במהירות שטפתי את שערי והרגשתי את המים מנקים את כל השאריות הדביקות מכל נקב קטן בעור.
הייתי נקייה וחופשיה.
נאלצתי בלית ברירה לחזור לחליפת הקרב ההדוקה והמגבילה אבל לפחות נקיה מכל לכלוך שחסם אותי.
אם הייתי משחררת את החיה, הלכלוך היה נשרף ממני תוך שניה, אבל גם כל החיילים.
המחשבה הזו נעלתה חיוך על פני וחזרתי למציאות אל מול פניו הזעופות של המפקד.
"סליחה" אמרתי וחטפתי מהר את את הרובה והאפוד.
התלבשתי והתחמשתי רק כדי לראות שוב את כל החיילים מסתכלים עלי.
"מה?!" אמרתי לכולם.
כולם מיהרו לעשות את עצמם עסוקים כאילו היו עסוקים.
ראיתי את ערמת גופות של קפצנים לכל אורך המסלול שבו תקפתי.
קפצן אחד או שניים היה ליד החיילים.
רק חלל אחד משלנו נהרג.
לא רע יחסית לזה שהם הפתיעו אותי ולא שחררתי את החיה.
"טוראית פלקון" שמעתי שוב את המפקד קורא לי.
"כן המפקד" אמרתי והסתובבתי אליו.
"תפסי" צעק לי וזרק את הקסדה לכיווני.
אוי.. לא שוב
בלי מחשבה, שלפתי את הסכין מהנדן ובשנייה הקסדה שופדה על הסכין..
"אופס" אמרתי וזרקתי את הקסדה חסרת התועלת הצידה.
המפקד הסתכל עלי בזעף אבל החליט לא לעשות סצנה והסתובב לעיסוקיו.
שלפתי אוזניה רזרבית ותחבתי לאוזן במקום הקשר ההרוס שבקסדה.
אני רק צריכה לזכור לא לשחרר את החיה והכל יהיה בסדר.
אספתי את שיערי כדי שלא יפריע ויפגע לי בפנים.
התארגנו במהירות והמשכנו ללכת. שני טורים שמטפסים מעלה על ההר. בקרוב נעשה עצירה מסודרת יותר.
מאז התקרית, המפקד השאיר אותי בקדמת הטור לצידו. אני מניחה שהצלת חיים מביאה מספר בונוסים או לפחות קרבה למפקד. הסגן שלו הלך מאחורינו והרגשתי איך הוא מסתכל על גבי. אני שונאת שאני מושכת את תשומת הלב. אני כל כך מנסה לא להתבלט אבל לא הייתה ברירה ועדיף לבצע כמה מהלכים בולטים לעומת האלטרנטיבה השנייה.
אבל עדיין מותר לי לשנוא את זה אמרתי לעצמי.
"מאיפה הגעת אלינו?" שמעתי את קולו לצידי.
ראיתי את המפקד מתבונן קדימה אבל ידעתי שהוא מחכה לתשובה.
"יחידה 27 בכוחות המיוחדים." אמרתי לו בלי לחשוב.
למרות שכל חייל חיפש את ההזדמנות להוכיח למפקד שהוא שווה את הקרבה אליו, אני לא הייתי רוצה להיות קרובה אליו אבל לא יכולתי להפר פקודה… יותר נכון לא רציתי.
"מעולם לא שמעתי עליה" אמר לי בעודו ממשיך להביט קדימה.
"אתה לא אמור" עניתי לו והוא הביט בי בהפתעה.
הוא הפנה אלי את ראשו ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
הוא קירב אלי את ראשו וגרם לי טיפה להידרך למשהו לא צפוי ואז הוא לחש אלי.
"תסבירי לי למה הצטרפת ליחידה שלי? מה גרם לכוחות המיוחדים לשלוח אותך אלי".
הוא הרחיק את ראשו וחזר להסתכל קידמה תוך כדי הצעידה.
שקלתי את תשובתי, עד כמה אני יכולה לגלות לו?
"נשלחתי לכאן כדי להבטיח את שאתה תצליח במשימה שיעדו לך". אמרתי לו בקול מונוטוני.
הוא חייך ונענע את ראשו לשלילה.
"את לא מספרת לי את הכל. אם זה נכון, למה לא שלחו את היחידה שלך כדי שתשלימו בעצמכם את המשימה?"
הוא פקפק בתשובה שלי ובאמינותי.
"עדיין לא הבנת, נכון?!" נימה קלה של כעס התגנבה לקולי והוא השיב לי מבט תוך הרמת גבה.
"אין עוד אנשים ביחידה שלי, אני היחידה שנמצאת שם. אני החלטתי להצטרף אליך ולא אף אחד אחר." ובנימה הזו הגברתי את קצב ההליכה כדי להתרחק ממנו שיהרהר בדברים שנאמרו.
הרגשתי את מבטו על גבי. סוקר, רואה ובוחן, הוא וכל המחלקה שמאחורי.
לאחר מספר שעות נעצרנו למנוחת ארוכה.
בכוכב הזה, כוכב הלכת טלריסיום, לא היה לילה. שתי השמשות סיבסבו אחת את השנייה כשהכוכב הזו מסתובב על צירו בדיוק ביניהם. לא היה רגע בו לא היה אור. שקיעה של אחת השמשות גוררת זריחה של אחרת.
פרשנו שקי שינה בין הסלעים וסידרנו אותם כך שלא נידרדר מהמדרון בזמן שנישן.
התחלקנו למספר קבוצות ששמרו בזמן שהאחרים ישנו.
משום מה, כולם רצו להיות איתי במשמרת.
החייל עם העיניים הכחולות סידר את שק השינה שלו קרוב אלי. הוא התחיל לפזר את חפציו לקראת שינה.
"פיורי" אמרתי לו.
הוא התבונן בי כלא מבין מה אמרתי לו.
"שאלת אותי מאיפה אני מגיעה, והתשובה שלי היא הכוכב פיורי". .
אני לא מבינה למה אני קפצתי מלכתחילה כדי להסביר את עצמי. מה הוא בשבילי?
רק עוד חייל שיקפוץ על המציאה.
הייתי כל כך עסוקה בהלקאה עצמית שלא שמתי לב שבהיתי בו הרבה זמן.
"מעולם לא שמעתי על הכוכב הזה" אמר לי כדי לשבור את השתיקה המביכה שיצרתי.
כחכחתי בגרוני וניסיתי להראות עסוקה.
"לא כל אחד מכיר. האמת, לא הרבה יודעים שהוא קיים בכלל. זה כוכב של אש ולבה. קשה לחיות שם". אמרתי בכנות.
"את לא באמת טוראית נכון?! לא לפי מה שהצגת שם בשדה הקרב" הוא שאל אותי בשקט.
"לא. לא בדיוק." אמרתי בחיוך.
"סודך שמור איתי" אמר כאילו הוא שותף לסוד ובפנים חייכתי חיוך ממזרי.
נכנסו לשקי השינה בשתיקה מביכה ומוזרה.
שנינו היינו על הגב ומביטים בשמיים הבהירים.
אין לילה בכוכב הזה.
מה לא הייתי נותנת כדי שיהיה חושך ואוכל לראות את הכוכבים.
"אני מגיע מכוכב סיירין. יש שם מרבצים על מרבצים של עופרת. הוא עם הרבה מכרות ותעשייה המושתת על עופרת. את יודעת ממה שעשוי הטילים נגד טנקים?" הוא שאל והביט בי.
זה לא בדיוק נושא שעניין אותו אבל נענעתי את ראשי לשלילה והשתתפתי במשחקי הנימוס שאני מתעבת.
"יש שם נחושת שמותכת בעת הפגיעה. כשהטיל פוגע הוא מתיך את הנחושת וזה חודר את השריון. בעת החדירה הוא מתקרר ונהפך חזרה למצב מוצק אבל אז הוא נמצא בתוך המשוריין. כל חלקיק קופץ בפנים כמו כדור הלוך ושוב בתוך המשוריין במהירות עצומה ופוגע בכל מטרה שבפנים."
הוא נראה שבע רצון מההרצאה שלו ואני סיפקתי חיוך על ההסבר המפורט והלא נחוץ שהביא לי על טילים.
הוא נראה טוב אבל חננה חשבתי וחייכתי לעצמי.
הוא נראה שהוא מחפש משהו להגיד.
"כדאי שנלך לישון" אמרתי במהרה לפני שירצה בפני עוד הרצאה.
הוא התרצה והפנה את מבטו ממני.
מחר אני אסיים כאן ואעוף מהכוכב הזה.
עכשיו רק נשאר לי לחכות למחר.