הקרב על טלריסיום – פרק 1

ראיתי שאין הרבה מענה לסיפורים ארוכים או בהמשכים… אני אוהבת אתגרים.
אני אשמח לכל ביקורת למי שיש לו כוח לקרוא.
___________________________________

רעידות החלו ללוות אותנו. ניגוד גמור לשיוט החלק שרק היה לפני זמן קצר.
ידעתי שהרעידות יחריפו ככל שנעמיק פנימה וכרגע הן נסבלות.
נורה צהובה החלה להבהב והודיעה שאנחנו במרחק חמש דקות מהיעד.
"אוקי אריות, הגיע הזמן להוריד את הקילוגרמים העודפים שלנו." קול המפקד נשמע מקדמת קופסת הפח שהיינו בה.
עצמתי את עיני. הרגשתי את החימום מסביב לקופסה שצנחה מהחלל אל תוך האטמוספרה של הכוכב. חימום שהתלהט לכדי בערה סביב שטח הפגיעה באוויר עם הבידוד המקפיא של החלל.
הרעידות נעשו בלתי נסבלות והתלוותה תחושת הנפילה החופשית בלי יכולת לשלוט ולראות לאן.
"ילדה, תתמקדי בנקודה כלשהי אבל אל תעצמי את העיניים!"
פתחתי את עיני והסתכלתי על החייל שדיבר אלי וחשב שאני מאבדת את זה.
טיפש.
"אני רוצה לצאת מפה נקי בלי ריח של קיא." הוסיף בלי אף טיפת אמפתיה.
איזה אידיוט שלא יודע לקרוא אנשים.
ספגתי את זה כפי שספגתי הרבה אמירות במהלך הימים שעברו מאז שהצטרפתי למחלקה.
הרעידות הקשו עלי להתמקד והראש קיבל מכות הולכות ונשנות מהקסדה שלא הידקתי אותה כמו שצריך.
הרגשתי את גופי ממשיך ליפול בעוד הרתמות מעגנות אותי לכיסא. כוח המשיכה היה זר אלי. כבר התרגלתי למצב תנועה חלקה ללא אף הגבלה.
"אני מציעה לך להעיר את היקס לפני שנגיע" הנדתי את ראשי לכיוון האדם שישב לידי ונחר למרות הטלטולים הרבים שכנראה כבר עשו לו כבר נזק מוחי.
"היקס קום!" הוא פנה ממני אליו. היקס המשיך בשלו אך צעקה יחד עם בעיטה עשו את העבודה והוא התעורר.
הנורה ממעל הפכה לאדומה וסימנה לנו להתכונן.
דקה מהיעד.
הרגשתי שאנחנו כבר לא בוערים, אנחנו בפנים, בתוך הכוכב.
הכיסאות החלו לזוז עם הטיה קדימה. הרגשתי את הרתמות נמתחות כשהמשקל שלי נתלה עליהן.
"הגיע הזמן רבותי. האחרון שמגיע ינקה את שירותי הפיקוד."
אף אחד לא קילל. לא היה זמן לקלל, הדלתות התחתונות נפתחו והאוויר נכנס פנימה בסערה. הרגשתי אותו סובב סביבי וקורא לי אבל אני החלטתי להצטרף אל הקרב מהמחלקה ולא להתמסר לחופש.
הכיסאות המשיכו לזוז והביאו אותנו לעמדת קפיצה עם הראש מוטה מטה. האוויר זרם כל כך חזק, שהרגשתי את האוזניים שלי נתלשות מהעוצמה של החיתוך או מהשריקה שהתלוותה.
לא יכולתי לראות מה קורא מתחתינו באוויר עם הקסדה המזורגגת על הראש. אני כל כך שונאת להיות מוגבלת.
הרגשתי את הנצרה משתחררת ואז הרצועות הפסיקו להתנגד לכוח המשיכה. תוך שנייה כולנו היינו באוויר, צוללים עם הראש קדימה לתוך תופת הקרבות. הרגשתי שאני משתחררת מהכבלים וחופשית לרגע אחד בו אני צונחת, ללא כל הגבלות שימשכו או ידחפו אותי ליעד ספציפי.
אבל המנועים של חליפת הקרב החלו לעבוד ודחפו אותי קדימה לצלילה חזקה אל עבר האדמה החומה צהובה למטה. כנפונים קטנים יצאו אוטומטית מהחליפה ונתנו קצת שליטה על הצלילה. הבזקים שונים נראו מלפנינו, מהאדמה וגם מהאוויר.
קופסאות פח נוספות שחררו את הצוללנים אל הקרב. מאות אנשים באוויר, נותנים תגבורת לחיילים למטה.
האדמה התקרבה במהירות העצומה והקסדה התחילה לחנוק אותי מרוב המהירות.
מלפנינו התרומם ענן שחור מהקרקע, יוצא ממנהרות תת קרקעיות. המשקפת שלי התריעה על עצמים לא מזוהים שהתקרבו במהירות אלי.
המשקפת הגדילה את אחד העצמים וראיתי יתוש ענק עם עוקץ גדול מאוד בזנבו שנראה כואב מאוד.
"שימו לב, הם באים אלינו. מבנה להקה 5" שמעתי את קול המפקד בקשר.
התחלנו להתלכד וליצור טור ארוך כשהמפקד הוא המוביל.
הענן המשיך להתקרב וניתן היה לראות כבר פריטים בתוכו עם סנוור השמש מהכנפיים המבריקות שהתנופפו במהירות.
הסתכלתי לצדדים וראיתי מחלקות שונות מייצרות מבנים דומים באוויר.
"הפעילו מלחמים" הורה המפקד.
הפעלתי כפי שהורה וראיתי את הכנפונים שלי מקבלים גוון אדום לוהט. בתוכי, הרגשתי את החום הפועם מהם. כל מפגש עם אחד היתושים יסתיים בחיתוך על בסיס חום. לא הכי יעיל אבל הכי טוב שיש כרגע.
חתכנו באוויר לכיוון יתושי הענק. עברנו מקבץ ראשון של יתושים בלי הרבה בעיות.
"זה לא נורא" אמר אחד החיילים. המפקד לא השתיק אותו, סימן רע להמשך.
מקבץ הבא היה צפוף יותר ודרש מאיתנו תמרונים. היתושים לא חיפשו לפגוע בנו אלא להיכנס בנו ולהתאבד.
צרחות נשמעו בקשר עד שהפסיקו במכה אחת. הקסדה הפריעה לי אבל הצלחתי להתחמק בקלות.
על הצג של הקסדה, נקודות אדומות החליפו נקודות אדומות. ידעתי את מספר האבדות כפי שהמפקד ידע.
איבדנו כשליש מהכוח שלנו. לא נעמוד בעוד פגיעות כאלו.
אם אני רוצה להמשיך הלאה עם המחלקה עלי להבטיח את הישרדותה. יצאתי מהמבנה וצללתי במקביל אליו. "טירונית תחזרי למבנה" שמעתי את המפקד בקשר.
פתחתי את הקסדה שהגבילה אותי וחנקה אותי. שחררתי אותה ונתתי לה להתעופף ממני למעלה ועצמתי את עיני.
התענגתי על החופש והאוויר החותך בעורי. התמסרתי לתחושת החופש ונתתי לרוח לפרוע את שערי ולתת לו להתפרע לאן שהוא רוצה.
זו הממלכה שלי.
פקחתי את עיני וראיתי את האדמה מתחתי עם עוד יתושים ענקיים בדרך.
רציתי להיות כבר על האדמה והיתושים האלו היו בדרך.
הגברתי את המנועים ועקפתי את הטור בדרך למטה. ידעתי שהמפקד יעיף אותי בהזדמנות הראשונה אך אם לא אעשה כלום לא יהיה לי מחלקה.
הייתי חופשית לעשות כרצוני בלי להיות תלויה באף אחד ואני בטח לא אלך אחרי מישהו אל מותי.
יתוש ניסה להיכנס בי וחתכתי לו גפה או שניים. ממנו זינקתי על יתוש אחר ואז על עוד אחד.
הכנפונים הרותחים חותכים שריון וגפיים. חתכתי דרך עוד יתוש ואז עוד יתוש. זרמי האוויר סיבבו אותי באוויר במחול של טיסה וריקוד בעוד אני פוגעת עוד ועוד.
בלי לחשוב. כמו מכונה המכוונת להרוג. להרוג בריקוד. ריקוד המוות.
לא היה לי אכפת אם הטור מתקדם אחרי או לא אבל השארתי גפיים חתוכות באוויר מאחורי בעוד אני מפלסת את דרכי מטה.
האדמה הצהובה שהתהדרה בנוף סלעי, התייצבה מולי והמנועים החלו לבלום את הנפילה.
צנחתי במכה על האדמה והנשק שלי היה מוכן לכל חרק אפשרי שיגיע.
שמעתי את המנועים של האחרים בולמים ותוך רגע עוד צוללנים הגיעו תוך כדי חיפוי.
על האדמה לא היה נפש חיה אך באוויר התנהלה מלחמה של ממש.
גפיים חתוכות התחילו ליפול על הארץ וראינו גופות בדרך להימחץ.
"רוצו!" צעק המפקד.
התחלנו לרוץ בעוד שיירים מתרסקים על הרצפה. עיסות דם ירוקות ואדומות נפלו מימין ומשמאל עד שהגענו למחסה סלעי.
כולם היו עם נשקים מוכנים ולא הרגשתי צורך להיות מוכנה עם שלי.
"הפלת את זה?" שמעתי קול מאחורי.
המפקד הושיט לי את הקסדה שחשבתי שהשארתי מאחור.
"תודה" אמרתי ולקחתי ממנו את הקסדה. התחלתי לסדר אותה על ראשי.
"עבודה טובה, טירונית" אמר לי בקריצה.

תלחצו כאן כדי לעבור לפרק 2