הקלמר פרק 1

מר אדיסון היה אדם רגיל, הוא חגג לא מזמן יום הולדת 30 ששבע שנים מתוכן הוא לימד בתיכון הבין לאומי לעסקים של ישראל. התיכון נחשב למיוחד בתחומו ומטעמו יצאו כלכלנים ואנשי עסקים רבים.
אדיסון היה גאה בעבודתו ואהב אותה. עבודתו כללה בעיקר ליווי תלמידי תיכון בעבודת ההגשה שלהם על כלכלנים בעתות משבר ובנוסף הוא לימד את הקבוצה המתקשה בשיעורי המתמטיקה.
בכל בוקר היה קם בחמש לפנות בוקר ולוקח את הרכבת של חמש וחצי למרכז העיר, משם היה הולך כרבע שעה עד שהגיע למכון ע"ש דוידסון לילדים מחוננים. בכל בוקר היה קונה בדרכו כוס קפה בתחנת הרכבת וכשהיה מגיע לחדר המורים היה מכין אחת נוספת לפני השיעור הראשון.

רוב הימים שעברו על תקנם היה אדיסון מסיים ללמד בשעה ארבע אחר הצהריים. לאחר מכן היה נשאר למשך שעתיים נוספות לצורך בדיקת עבודות ומילוי מעקבים אחרי תלמידיו. כך היה תמיד במשך כל שנותייו כמורה למעט שבוע בו הרכבת התקלקלה ולכן היה מגיע עם אופניו.
דבר אשר הוביל לאיחור הראשון בחייו ולשרירי תאומים תפוסים למשך כשבוע.
תמיד היה מסיים בארבע למעט מקרה זה והיום.

היה זה השמיני לפברואר 1996, יום חמישי. השעה הייתה עשרה לשש, עשר דקות לפני תום יום העבודה של מר אדיסון, נשמעו שלוש דפיקות רכות על דלת משרדו של מר אדיסון. מר אדיסון הרים את ראשו מהניירת בה היה שקוע והבחין בשלוש צלליות מעבר לחלון המזוגג שבדלתו.
"יבוא" אמר
הדלת נפתחה בחריקה קלה, במבואה עמדה המזכירה אריקה ומאחוריה עמדו שתי גברים בחליפות שחורות וכובעי מצחייה שחורים. האחד היה נמוך ושמנמן בעוד השני היה גבוה ורזה.
"אדון אדיסון" אמרה המזכירה בקול דקיק "שתי האדונים האלו ביקשו לראותך, הסברתי להם שאתה מסיים לעבוד בשש אך הם התעקשו להגיע".
מר אדיסון התחיל להרגיש לא בנוח, עשרות מחשבות החלו לרוץ במוחו
'מה יכול להיות כזה דחוף?' הייתה מחשבה שחזרה על עצמה. לפני שהנורא מכל עלה בראשו התחיל האדון הגבוה לדבר.
"הרשה לי להציג את עצמינו מר אדיסון". מר אדיסון סובב את כיסאו ועצר בעדו. "אני חושב שאני אצטרך להעלות דבר מה." התחיל לדבר.
האדון השמן עצר אותו "תשתוק בבקשה, מר אדיסון. כשמדברים איתך".
מר אדיסון השתתק מתוך פליאה 'מעולם לא דיברו אליי כך!!'.

ורוניקה המזיכרה הרגישה שאין טעם לה בלהישאר בחברה זו וסרה לה לעמדתה בכניסה למדור המורים.
"ובכן מר אדיסון, כפי שהתחלתי להסביר" אמר האדון הגבוה הוא דיבר באיטיות ומשך את מילותיו. "שמי הוא הדר, והאדון הנכבד כאן שעל ידי הוא אור". למשמע שמו של אור נגע האדון השמן בקצה כובעו.
"נעים מאוד" אמר מר אדיסון בקול חלש. המפגש איתם שאב לו את כל האנרגיה.
"אנחנו נמצאים כאן היום בגלל שהבנו שיש לך מבחר כישורים שאנחנו מחפשים מזה זמן מה".
"זוהי סוג של מתיחה?" צחקק מר אדיסון והביט בשתי האדונים וחיפש שבריר של חיוך.
"למען האמת כן" אמר אור השמנמן. "אם הגענו עד אלייך, המצב בהחלט מצחיק".
הדר הוריד את כובעו ותופף על שולחן הכתיבה של מר אדיסון.
"לא נעכב אותך עוד זמן רב" התחיל והציץ בשעונו.
"יש לנו עוד חמש דקות לפי השעון שלי". לפתע צלצל מכשיר הטלפון של מר אדיסון. זוהי הייתה התרעה על כך שעליו לארוז את חפציו ולצאת לרכבת.
"אל תדאג" המשיך מר הדר, "הרכבת תאחר היום, לכן יש לך לפחות עוד עשרים דקות".
מר אדיסון המשיך לשבת עם ידיו על משענות הכיסא.
"ובכן לא נמשיך ללכת מסביב, יש לנו פרויקט מאוד…" אמר אור. וחיפש באוויר כאילו בכדי למצוא את המילה המתאימה.
"אקזוטי" המשיך אותו אור.
"ואנחנו בטוחים שהוא יעניין אותך" סיים הדר.
מר אדיסון חשב לרגע, כל חייו היה אדם מחושב: היו לו הוצאות, פנסיה לחסוך ומשכנתא לשלם. שלא לדבר על הוצאות חודשיות כגון חשמל ומים. אולם העייפות והכבדות השתלטו עליו
"אם מה שמרתיע אותך הוא העבודה שלך כמורה" אמר מר הדר ברכות
"תיהיה בטוח שהמשרה שלך לא תיפגע".
"יותר מזה" אמר אור בהתלהבות. תוך שהוא מתופף על קצות אצבעותיו ומחייך בעדן "נשלם לך סכום מכובד מאוד". מר אדיסון הרים את עיניו והשיב בקול חלוש:
"תנו לי לישון על זה.."

מר אדיסון הגיע לביתו בשעה תשע בערב, שעתיים מאוחר יותר מיום רגיל. כשהתיישבו מול מסך הטלוויזיה לצפות בחדשות היום. שאלה אותו גברת אדיסון איך עבר יומו, מר אדיסון נבהל מעט מהשאלה והשיב שלמעט הרכבת ששבתה לא קרה דבר. לאחר מספר שניות הוסיף שהוא חושב שהחליק בדרכו לרכבת וכמעט שפיצח את ראשו על המדרכה לולא בחור צעיר תמך בו. הבוקר הרגיש למר אדיסון כזיכרון רחוק.
בלילה כשמר וגברת אדיסון עלו למשכב, ולאחר שמר אדיסון כיוון את השעון המעורר לבוקר המחרת. הוא קיבל הודעה: "מחר, אותו מקום באותה השעה".
מר אדיסון הרגיש צמרמורת קלה עולה במעלה גבו והתהפך לחבק את אישתו לשינה.