הקיבורג

כשהוא הלך לאורך הרחוב, הוא קיווה שהאנשים לא יזהו אותו. הם לא זיהו אותו. הוא רטן ופתח את דלת הבניין שלו. הוא עלה לקומה שלו. הוא רכן לפתוח את המנעול, וגילה שהוא פרוץ. הוא קילל ופתח את הדלת. בפנים היה נקי ומסודר, ולא נראה שלקחו כלום. הוא ערך חיפוש יסודי. באמת לא לקחו כלום. בניגוד לכל הציפיות, הוא החוויר. בעיניו, היו שלוש סיבות אפשריות. אחת, כי הפורץ סתם רצה לפרוץ את המנעול ולברוח, מה שהיה מאוד לא סביר. שתיים, מישהו שלא היה מודע ללוח הזמנים שלו חיפש אחריו. שלוש, האפשרות הגרועה. הממש ממש גרועה. הוא התפרץ מדלת הדירה שלו, ירד במהירות עצומה את המדרגות ופתח את דלת הבניין בסערה. הוא התחיל לרוץ לאורך הרחוב. אנשים זזו מדרכו בבהלה. הוא האיץ עוד ועוד ועוד, ואז זינק. הוא התחיל לקפץ על גגות הבניינים, בורח בפחד מוות מפני אימה בלתי נראית. עד מהרה לבשה האימה הזו צורה של עוד אדם המדלג (בחוסר ניסיון גדול, כך החליט האיש) על גגות הבניינים וצועק "היי, חכה!". האיש האיץ עוד, קיבל עוד תנופה ובמאמץ אדיר אחרון הוא ניתר כלפי מעלה, משאיר את רודפו הרחק מאחור ושובל של אנרגיה סגולה בוהקת אחריו. כעבור רגע הוא גילה שהוא נתלה מאנטנה בקצה גורד שחקים. "מן הפח אל הפחת," חשב האיש, ובשארית כוחותיו משך את עצמו למעלה. הוא יכול לראות את רודפו למטה חסר אונים, מנסה לצבור תנופה שהוא לא ישיג לעולם. האיש נשם לרווחה, והסיט את ברדסו. הוא חשף פנים מצולקות של אדם שראה ימים טובים יותר, ואם זאת עדיין שמרו על שמץ מנעוריהן. שערו האפור כסוף הארוך התבדר ברוח והוא הסדיר את קצב פעימות ליבו. זה עדיין לא הזמן, חשב לעצמו, עדיין לא. ואז הוא החליק.
ביום שלמחרת מצאו את גופתו למרגלות בניין הניו אמפייר סטייט, מרוסקת ומעלה גיצים. באמבולנס לא טרחו לעשות הרבה. הם ידעו שרפואה קונבנציונלית לא תעזור לקיבורג. הם בחנו אותו במחלקה המיוחדת, ועל פי המכשירים תהליכי הריפוי העצמי שלו כשלו סופית. שתיים או שלוש אחיות נשארו לטפל בגופה. כמה אחרות הלכו להביא אלונקה. שני חוקרי מקרי מוות נשארו כדי לבצע נתיחת-גופה. הבלש הרשמי של המשטרה המתין למנתחים במסדרון. אחרי בערך ארבע שעות הוא התחיל לחשוד, ונכנס פנימה. זה היה מחריד. ארבע תבניות איוד על הקירות, ושאריות מיטת החולה באמצע. אבל המוזר מכל היה מה שהיה על המיטה, או יותר נכון מה שלא היה עליה.
הגופה נעלמה.