העליונים | הקדמה :)

הלוויין התפוצץ. אנרגיה חזקה ומסוכנת שטפה את כדור הארץ. רבים מתו. כולם היו אחוזי אימה ופחד, ולא יודעים מה לעשות. אין אחד שלא נפגע. עדיין לא היה ברור מה קרה בכלל. רגע אחד, הכל היה שקט ורגוע, ואז שניות לאחר מכן- בום גדול.
היו מפוזרות עשרות גופות- בבתים, בתוך מכוניות ואוטובוסים, אפילו בתוך בתי הספר. שוטרים היו בכל מקום, מנסים להרגיע את האנשים, אך ברור שזה לא עזר. כולם היו בפאניקה. ילדים חיפשו אחר הוריהם, והורים חיפשו אחר הילדים שלהם. אחים אחרי אחים, בני זוג, שכנים, חברים טובים, כולם חיפשו את כולם ואין אחד שידע בוודאות מה קורה.
היה אפשר לשמוע מהחנויות והבתים את הטלוויזיה שהייתה דלוקה על ערוץ החדשות המרכזי. השדרנית ניסתה לשמור על רוגע בתוכה, להיראות סמכותית ומהימנה, אך היא לא הצליחה ממש, עד כמה שניסתה.
" סוכנויות הממשלה עדיין חוקרות מה קרה- הרשויות עדיין לא בטוחות לחלוטין- מה- מה גרם לאירוע שכזה- או- מה מצב הנפגעים- והמדינות השכנות. הרשויות מבקשות מ- מכל מי ששומע את ההודעות האלה- למצוא מקום בטוח עד- עד שנדע בוודאות כיצד לפעול. אנא- הישארו במבנה בו אתם נמצאים- ואל תצאו עד להודעה חדשה. יכול להיות ש- יכול להיות שנצטרך לפעול בדרכים שונות ממה שאנחנו מכירים."
לא נראה שמישהו הקשיב. היה הרבה יותר חשוב להתאגד מחדש מאשר לתפוס מחסה, על פי ההתנהגות של האנשים שהמשיכו לקרוא בשמות יקיריהם ולחפש אותם ברחבי העיר.
והיה אדם אחד. צעיר. נאה. בעל הבעת חרדה עמוקה על פניו. הוא קרא למישהו מבין כל האנשים שהיו סביבו.
" תומאס!"
הוא רץ וחיפש אחריו בדאגה ובפחד.
" תומאס!"
כבר היה נראה שהוא מאבד תקווה. הוא לא רצה לאבד תקווה, אחרי הכל, זה כל מה שנשאר לו עכשיו. ואסור לו לוותר על המעט שעדיין נותר לו.
" אבא?" הוא שמע לפתע קול ילדותי ומפוחד קורא לעברו.
" תומאס?" הוא קרא אליו בקול כשעל פניו עולה חיוך מאושר מחודש בתקווה. הילד הקטן וזהוב השיער רץ לעברו בכל כוחו. אביו רץ אליו ותפס אותו בשתי ידיו בעוצמה וחיבק אותו חזק. הילד הקטן חיבק אותו חזק גם הוא.
" אתה בסדר?" הוא שאל כשהניח אותו בעדינות על הקרקע. הילד הנהן. " איפה אמא שלך?" הפעם הניד את ראשו. אמא שלו אבדה. הוא לא ידע מה גורלה היה.
" אוקיי." הוא תפס בשתי ידיו. " אנחנו צריכים לצאת מכאן כמה שיותר מהר ולמצוא מקום שנוכל להיות מוגנים בו. בסדר?" הילד הנהן ותפס חזק את יד אביו. " בוא." שניהם הלכו במהירות הרחק מן ההמון. תומאס הביט לאחור בסקרנות.
" אל תסתכל לאחור." אמר לו אביו וחייך אליו כדי להשרות עליו תחושה חיובית יותר מהמצב הנוכחי. " אתה לא תאהב את זה." הוא מלמל לעצמו.