העולם…נחרב?! -1- "אין לי יד? רגל?"

אני חושב שגידלתי לעצמי יד חדשה. אני לא בטוח – אף אחד לא רוצה להגיד לי שום דבר, ואני לא זוכר כמה ידיים היו לי לפני כן. זאת אומרת, כרגע יש לי שתיים, אבל נדמה לי שהגעתי לבית החולים עם פחות. קשה לזכור. כל האירועים שלפני התאונה – אני חושב שזו היתה תאונה – הכל נראה כמו קלטת וידאו ישנה שצפו בה יותר מדי פעמים. צבעים מרוחים, אירועים מרוחים. יותר מדי אדום. דנה, שיער אדום בליפסטיק אדום, למרות שאמרתי לה שאני שונא את זה. לא מתאים לה. יש נשים שלא זקוקות למריחה של שום דבר, וכל המוסיף גורע. אדום נמרח, חורג מגבולותיו כמו בטלוויזיה ישנה, הפרדת צבעים גרועה. כמו ילדה שמורחת אודם, לא מתאים. ילדה. הילדה שלנו. נועה, בת שנה, בת חמש, בגינה, נרות על העוגה, שמונָה. למה את לא באה לבקר אותי, דנה?
מישהו בחלוק ביקש ממני להיזהר. אמר לי לא לחשוב יותר מדי. שאלתי אותו איך אפשר לא לחשוב יותר מדי? למה אני כאן, בעצם? זאת אומרת, אני כבר מרגיש די בסדר אני חושב, ושתי הידיים עובדות כמו שצריך. מה הבעיה? הוא לא רצה לומר, אבל רמז שכשהגעתי לכאן לא היו לי ריאות ולא היה לי לב. או שאולי נזכרתי בזה בעצמי. אין לך לב, אמרה דנה, ואני תוהה האם לזה היא התכוונה. לא, זה היה לפני התאונה. מסך אדום מפריד ביני לבינה. ועכשיו יש לי לב, והיא איננה.

הרגע הזדקפתי במיטה וראיתי שאין לי רגליים.

חוֹם גדול, צהוב ואדום, אדום וחם, העולם נעלם. נמס הצידה, אל תוך עצמו, כמו גלידה.

אני שרוע על הרצפה, ריח של משהו שרוף, של פלסטיק מומס. רעש של מזגן מתאמץ, אוויר נשאב, נשאף וננשף. פעימות לב באוזניים. הדלת נפתחת, ומבחוץ בוקע צליל אזעקה, צופר עולה ויורד, ואתו קולות אנשים מודאגים. בעל החלוק נכנס ומביט בי. הוא נראה כאילו, למרות שציפה לראות בדיוק את מה שהוא רואה, הוא עדיין מופתע. מאחוריו מישהו דוחף מיטה על גלגלים אל תוך החדר בלי להיכנס בעצמו. הדלת נטרקת והקולות מבחוץ מושתקים. אני קם מהרצפה.
אה, כן, יש לי רגליים. טובות השתיים.
אני עומד, יחף, על בטון חשוף במרכזו של מעגל שרוף. המרצפות מתחילות רק כמה מטרים ממני, בקו חד שנראה כאילו נחתך באזמל לייזר. לסדינים, לכרית, לשמיכה, למיטה אין זכר. עכשיו, כשאני ער, אני אומר, אני יכול להחזיר לעצמי איברים. אבל – לב וריאות? אני לא זוכר. אני יצרתי אותם? כן, הוא אומר בחוסר רצון. לא חשבת על זה. פשוט עשית את זה. אז למה לא לחשוב? כי זה רק מחמיר את המצב. אני מבטיח לנסות. הוא מחייך, אבל אין תקווה בחיוכו. רק השלמה. תנוח, הוא אומר. אל תתאמץ. נסה להירגע. אני חושב על חליפות חלל ועל מוני קרינה. אני חושב מחשבות פזורות על העבודה. והאישה. והילדה.