העולם כפי שאני רואה אותו -פרק 2.
יצאנו מהבית והתחלנו ללכת.
"אני אפילו לא יודעת לאן צריך ללכת" אמרתי בנימה מוטרדת.
"חשבתי שאת יודעת הכל" הוא צחק.
לא רציתי אפילו לענות לו, הייתי כל כך עצבנית, אלוהים למה הוא כל כך ילדותי לפעמים?
נתתי לו להוביל את הדרך, בתקווה שהוא יישאר בשקט.
"איך אתה יודע לאן ללכת?"
"שאלתי את ההורים" הוא המשיך ללכת.
הוא הוביל אותנו למעלית מעוגלת, הוא נכנס והושיט את ידו.
"מה לעזאזל? אני לא הולכת" המעלית הייתה אפורה עם אורות מהבהבים בצבעים כחול ירוק ואדום.
"זה מופע אורות שם"
"אז מה, זה לא נושך", הוא צחק.
חייכתי אליו חיוך ציני והלכתי למעלית. זה נסגר ברגע שנכנסתי, מלחיץ.
הוא נשאר שקט, כאילו הוא יודע מה הולך לקרות.
עצמתי את עיניי. כעבור כמה רגעים הרגשתי את הגוף שלי עולה.
פקחתי את עיניי וראיתי שאנחנו מרחפים באוויר.
"מייק, מה לעזאזל קורה כאן?!" צעקתי עליו.
"את חושבת שאני יודע? מעולם לא הייתי כאן ,בדיוק כמוך!"
המעלית החלה לזוז מהר, חיבקתי את מייק וחיכיתי שזה יפסיק.
"אנחנו שם כבר?!"
באופן מפתיע הוא אמר שכן, יצאתי מהמעלית והסתכלתי מסביבי. ראיתי… עננים?
הלב שלי התחיל לדפוק מהר, הסתכלתי למעלה והדבר היחיד שראיתי היה השמיים.
"מייק, איפה המטרידים?" הצבעתי למעלה.
"אני חושב שאלה הם", הוא הפנה את הראש שלי למקום בו שני גברים עמדו לבושים בלבן.
הם תפסו אותנו מסתכלים עליהם, והביטו בנו כאילו אנחנו מכוכב אחר.
"בואי פשוט נלך לעשות את המבחן", אמר מייק. הנהנתי.
הלכנו לעבר בניין לבן וגבוה מלא בחלונות קטנים.
קול נשמע משום מקום, "שימו לב, כל הנבחנים לקומה שלושים ואחת"
שלושים ואחת ?! אם ככה אז כמה קומות יש בכלל? זה כמו מגדל שלם שלהם.
נכנסנו לבניין, הסתכלנו סביב וראינו מעליות.
נכנסו למעלית עם אישה. 'אז איך זה להטריד אותנו?' כמובן שלא שאלתי את זה, היא הייתה כנראה הורגת אותי אם הייתי שואלת.
לא היו כפתורים במעלית הפעם והיא הייתה מכוסה בחלונות כך שאתה יכול לראות את כל המטרידים הקטנים שהולכים בתמימות.
"איך אנחנו אמורים להגיע לקומה שלושים ואחת?" שאלתי והסתכלתי על מייק.
"קומה שלושים ואחת" האישה אמרה.
המעלית התחילה לזוז; לא לקח הרבה זמן עד שהגענו לקומה שלנו.
הייתי נבוכה מדיי מכדי להודות לה, הרגשתי נחותה לידה. רק הנהנתי, והיא חייכה אליי.
ליד המעלית עמד גבר עם תיקייה בידיו.
"גילאים". זה היה מהיר, אמרנו לו את הגילאים שלנו והוא אמר לנו לאן ללכת. הוא אמר לי ללכת לחדר שמונה וכך עשיתי.
איזו הפתעה, החדר היה כולו לבן.
לא היה שום דבר בחדר; ישבתי על הרצפה לכמה דקות עד שאישה בשחור באה כאשר היא מחזיקה זוג משקפיים מוזרים. היא הושיטה אותם אליי כסימן בשבילי ללבוש אותם.
"זה המבחן? חשבתי שיהיו כמה שאלות"
היא לא ענתה, מעצבנת.
ברגע ששמתי את המשקפיים, החדר כולו נצבע בשני צבעים, אדום וסגול.
בכל מקום שהסתכלתי ראיתי רק את הצבעים הללו.
"תלחצי על הכפתור שעל המשקפיים " היא ביקשה והנהנתי.
לחצתי על הכפתור והחדר היה לבן שוב, הסתכלתי על האישה.
"לא, זה לא יכול להיות." היא הביטה בי בעיניים פעורות.
תגובות (9)
טוב, אז אני אתחיל עם הערות:
1. באחד מהמשפטים הראשוני רשמת "ה' למה הוא כל כך ילדותי לפעמים." היית צריכה לשים פסיק אחרי ה' וסימן שאלה במקום נקודה. גם בקטע קצת אחרי זה, במילים "מה לעזאזל קורה כאן." את שמת נקודה במקום סימן שאלה.
2. איך מייק יודע לאן צריך ללכת בשביל המבחן הזה? הרי הוא אף פעם לא עבר אותו.
3. תקני אותי אם אני טועה, אבל זה שהיא רואה רק עננים לא אומר שהיא על גג הבניין? אם כן, איך הם נכנסו לתוך הבניין הלבן ההוא?
4. רשמת קומה 31 במקום שלושים ואחת, מספרים רושמים רק במילים כשמודבר בסיפור.
5. במילים "אז איך זה להטריד אותנו?" רשמת גרשיים בהתחלת הציטוט וגרש בסופו. לפי דעתי הית צריכה לשים גרש גם לפני וגם אחרי כי היא לא באמת אומרת את זה.
סליחה שיש הרבה הערות, אבל כולן קטנות (אולי חוץ משלוש, כי את זה לא ממש הבנתי.) מקווה שלא פגעתי.
בכל אופן, מחכה לפרק הבא!
קטניס אוורדין, סוף.
לגבי 3, בפרק הראשון שרה אמרה שמעליהם יש אנשים. כשהיא אמרה מעליהם היא התכוונה פיזית מעליהם.
לכן כשעלתה לשם והסתכלה למעלה, ציפתה לראות את אותם האנשים שמכסים להם חתיכה מהשמיים. כשלא ראתה אותם נלחצה כי לא ידעה לאן הם נעלמו ולמה פתאום שום דבר לא מסתיר מלמעלה.
הם נכנסו לבניין כי זה לאן שההורים אמרו להם ללכת, כמו שמייק ציין בהתחלה.
לא שמתי לב לעובדה שהוא ציין את זה בהתחלה, הטעות היא שלי.
לגבי סעיף שלוש, עכשיו אני פחות מבינה ממקודם.מה זאת אומרת מכסים חתיכה מהשמים? פשוט ככה? וזה עדיין לא עונה על זה שהם היו לרגע אחד במעלית עם אורות וברגע השני הם צועדים לעבר בניין לבן.
ואני שמחה לראות שתיקנת את שאר ההערות שלי.
קטניס אוורדין, סוף.
"יש אנשים מעלינו, מסתכלים על כל פעולה שלנו. אני לא מתכוונת לאלים או משהו, אלא לאנשים אמיתיים שצופים בכל צעד שלנו" (ציטוט מהפרק הראשון)
בגלל שזה לא העולם שלנו, הכל אפשרי, אז מקום המחייה של המנהיגים ששרה קוראת להם מטרידים, נמצא מעל אמונה, מסתיר חלק מהשמיים בשבילה.
לגבי המעלית, היא נוצרה כדי להעלות אותם מאמונה עד למעלה, למנהיגים.
ושם הם עושים את המבחן.
"אתה חושב שאני יודע? מעולם לא הייתי כאן, בדיוק כמוך!" -המשפט הופנה בזכר למרות שיבר אל שרה.
בנוסף כדאי, לפחות לדעתי, לשים סימני פיסוק גם בקטעי דיבור לפני הגרשיים של הסוף. אני גם מסכימה עם ההערה הראשונה של מי שהגיבה מלפני, לכן לא אחזור עליה.
מלבד ההערות האלו הספור מזכיר לי כל מני דברים, אבל זה לא דבר רע. הוא נשמע כמו משהו שאתעניין בו, ולכן אחכה להמשך.
תודה על ההערה, אני לא מאמינה שלא שמתי לב לזה מקודם.
שמחה לשמוע שזה נשמע מעניין:)
מאוד מעניין. ואפשר רמז אם התאומים שלי ישתתפו או לא?
זוכרת ששאלתי אם לא אכפת לך שאחד מהם ימות? ;)
אני ממש התעניינתי:)
מזכיר לי קצת את התחלה של הסרט מפוצלים..
תמשיכיי!